מלחמת חרבות ברזל, שפרצה באוקטובר 2023 בעקבות מתקפת הפתע של חמאס על יישובי עוטף עזה, מהווה אירוע מכונן ביחסי ישראל עם מדינות ערב. מתקפה זו, שהתבצעה באכזריות חריגה וכללה הרג המוני וחטיפות של אזרחים, הובילה למבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה מצד ישראל. מעבר להיבט הצבאי-ביטחוני, המלחמה גרמה לטלטלה אזורית והשפיעה עמוקות על מערך היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לעולם הערבי, ובמיוחד עם המדינות החתומות על הסכמי אברהם.
ההשפעות המיידיות של הלחימה, ההשלכות ארוכות הטווח, מעמד הסכמי אברהם, ותפקידן של מעצמות עולמיות בתיווך האזורי.
חלק ראשון: הרקע למערכת היחסים של ישראל עם מדינות ערב
הסכמי אברהם – תקווה לשינוי אזורי
הסכמי אברהם שנחתמו ב-2020 בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ובהמשך גם סודן, סימנו תפנית היסטורית במערכת היחסים של ישראל עם חלק ממדינות ערב. בניגוד לעבר, בו הוצבה הקמת מדינה פלסטינית כתנאי מקדים לנורמליזציה, המדינות הללו בחרו במהלך מדיני עצמאי, המונע מאינטרסים ביטחוניים, טכנולוגיים וכלכליים.
מדינות השלום הוותיקות: מצרים וירדן
ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים (1979) וירדן (1994). בעוד השלום עם מצרים נותר קר, אך יציב, היחסים עם ירדן התאפיינו בשותפות ביטחונית שקטה – אם כי נתונים לתנודות בהתאם להתפתחויות במצב הפלסטיני.
חלק שני: תגובת העולם הערבי למלחמת חרבות ברזל
א. המדינות החתומות על הסכמי אברהם
איחוד האמירויות:
- גינתה את פעולות חמאס אך גם את התקיפות האינטנסיביות של ישראל בעזה.
- העבירה סיוע הומניטרי משמעותי לפלסטינים.
- אמנם לא ביטלה את הסכם הנורמליזציה, אך הקפיאה ביקורים פומביים ושיתופי פעולה גלויים.
- נקטה בקו של "נורמליזציה זהירה", תוך שימור ערוצי הקשר עם ישראל.
בחריין:
- ספגה לחץ פנימי ובינלאומי לגנות את ישראל.
- השעתה חלק מהפעילות הדיפלומטית.
- עם זאת, בדומה לאמירויות, לא ביטלה את ההסכם.
מרוקו:
- הביעה תמיכה בפלסטינים והובילה יוזמות סיוע.
- שימרה את הקשרים עם ישראל, בעיקר בתחומי ביטחון וכלכלה, אך התרחקה פומבית במהלך המלחמה.
ב. ערב הסעודית – הנורמליזציה שהוקפאה
- ערב הסעודית ניהלה מגעים מתקדמים עם ישראל לקראת הסכם נורמליזציה היסטורי, בתיווך אמריקאי.
- המלחמה הביאה לעצירת המגעים.
- ריאד גינתה בחריפות את פעולות ישראל בעזה, תוך תמיכה בעמדה הפלסטינית הקוראת להפסקת אש מיידית.
- דעת הקהל הסעודית שיחקה תפקיד מרכזי – עם הפגנות אנטי-ישראליות וקריאות להפסקת כל תהליך מדיני עם ירושלים.
ג. מצרים וירדן
- מצרים פעלה כמתווכת מרכזית בין ישראל לחמאס, אך הביעה אי-שביעות רצון ממבצע קרקעי ישראלי בדרום הרצועה, סמוך לגבולה.
- ירדן חוותה הפגנות רחבות נגד ישראל ואף החזירה את שגרירה מתל אביב.
- שתיהן הדגישו את חשיבות פתרון שתי המדינות וקראו למהלכים דיפלומטיים שיחזירו את הנושא הפלסטיני לקדמת הבמה.
חלק שלישי: אתגרים והזדמנויות במדיניות החוץ של ישראל לאחר המלחמה
1. שחיקת הסכמי אברהם?
- המלחמה חשפה את השבריריות של הנורמליזציה עם מדינות ערב.
- הנכונות להמשיך בקשרים תלויה במידה רבה בהתפתחויות בשטח הפלסטיני.
- יחד עם זאת, ישנה הבנה שיחסים עם ישראל משרתים אינטרסים ביטחוניים וכלכליים – ולכן המדינות לא ממהרות לנתק את הקשרים.
2. הצורך באסטרטגיה אזורית חדשה
- ישראל ניצבת בפני צורך להציג חזון מדיני ברור לעתיד עזה והבעיה הפלסטינית ככלל.
- מדיניות "ניהול הסכסוך" אינה משכנעת עוד את שותפותיה האזוריות.
3. גיוון שותפויות אזוריות ובינלאומיות
- לנוכח ההתרחקות הערבית, ישראל מחזקת קשרים עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון ומעבר לו – הודו, יוון, קפריסין, אזרבייג'ן ואפילו טורקיה (באופן מוגבל).
- מעצמות כמו ארה"ב שומרות על תמיכה במדיניות הישראלית, אך גם הן מפעילות לחץ מדיני גובר.
סיכום
מלחמת חרבות ברזל סימנה נקודת מפנה במדיניות החוץ של ישראל וביחסיה עם מדינות ערב. בעוד שבעבר נראה היה כי תהליך הנורמליזציה מתקדם בניתוק מהסוגיה הפלסטינית, האירועים הקשים בעזה החזירו את הבעיה הפלסטינית ללב השיח האזורי והבינלאומי.
ישראל נדרשת כיום לא רק ליכולות ביטחוניות, אלא גם לחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח: כיצד לשקם את האמון עם שותפותיה הערביות, כיצד לבסס את מקומה במזרח התיכון המשתנה, וכיצד – אם בכלל – לקדם פתרון מדיני שישיב לה לגיטימציה רחבה יותר בזירה הדיפלומטית.
