התקשורת הישראלית: חופש הביטוי או איום לדמוקרטיה?

מבט ביקורתי מנקודת המבט של הימין הישראלי

כלב השמירה – או הכלב של בעל הבית?

בכל דמוקרטיה, התקשורת אמורה לשמש ככלב השמירה של הציבור – להגן על האזרחים מפני עוולות השלטון, לחשוף שחיתויות, ולאזן את הכוח. אך מה קורה כאשר התקשורת עצמה מצויה בעמדת כוח? כאשר היא חד-צדדית, בלתי מייצגת את העם, ומשתמשת ב"עיתונאות" כאמצעי לקידום אידיאולוגיה?

זו השאלה שבוער בליבם של רבים מאנשי הימין בישראל בעשורים האחרונים. עבורם, התקשורת המרכזית – המיינסטרים הישראלי – אינה מייצגת את המגוון הדמוקרטי של החברה הישראלית, אלא מגינה על סדר ישן, על קבוצה מצומצמת של אליטות, ומובילה קו מערכתי של דה-לגיטימציה כלפי הימין, כלפי ההתיישבות, כלפי הדתיים, וכלפי העמדה הלאומית.

במאמר זה נבחן את התחושות, הטענות והביקורת שמופנות כלפי התקשורת מצד אנשי הימין בישראל. ננסה להבין – עד כמה הטענות מבוססות? מהו שורש הבעיה? והאם מדובר בשיח בריא של ביקורת על העיתונות – או בתסמין של מלחמת תרבות עמוקה יותר?

תמונת מצב – מי שולט בנרטיב?

הרכב מערכות התקשורת

מבחינה אמפירית, רוב הגופים המרכזיים בישראל – ערוצי הטלוויזיה (כמו כאן 11, 12, 13), העיתונות הכתובה (הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב), ואתרי החדשות המרכזיים (ynet, וואלה, N12) – מאוישים בעיתונאים שמזוהים עם עמדות פרוגרסיביות, שמאל-מרכז, ולעיתים אנטי-דתיות ואנטי-לאומיות מובהקות.

אמנם קיימים גופי תקשורת המזוהים עם הימין (ישראל היום, ערוץ 14, חלק מרשתות הרדיו האזוריות ורשתות חברתיות) – אך הם נתפסים בעיני הממסד התקשורתי כ"לא לגיטימיים", "תעמולה" או "שופרות".

Advertisement

אליטה עיתונאית מול ציבור ימני

בישראל של שנות ה-2020, רוב הציבור היהודי מגדיר עצמו כימני או מרכז-ימני – אך התחושה הרווחת בקרב רבים היא שהתקשורת אינה משקפת את זה: היא מסקרת את המציאות דרך עדשה תל אביבית-אשכנזית-חילונית-שמאלית.

כתוצאה מכך נוצר פער בין רוב דמוקרטי לבין נרטיב תקשורתי, שמוביל לתחושת ניכור, זעם ואף תחושת רדיפה.

חופש ביטוי – למי?

חופש הביטוי כמנגנון סלקטיבי

אנשי הימין טוענים כי חופש הביטוי בתקשורת פועל בצורה חד-כיוונית:

• עיתונאים בעלי עמדות שמרניות מתקשים למצוא עבודה במערכות המיינסטרים

• אנשי ציבור מהימין מוצגים באופן עוין, קריקטורי, לעיתים מגוחך

• נושאים כמו הזהות היהודית של המדינה, חשיבות ההתיישבות, שמירה על ערכי משפחה מסורתיים – זוכים לסיקור שלילי, מתנשא ולעיתים מגמתי

במקביל, עיתונאים ואנשי אקדמיה שמאליים שמביעים עמדות חריפות כלפי צה"ל, הדת או הציונות – מוצגים כ"אינטלקטואלים ביקורתיים", זוכים לאהדה ולחסינות תקשורתית.

דה-לגיטימציה ותיוגים

לעיתים, התקשורת משתמשת בשפה שיפוטית כלפי אנשי ימין:

• "קיצונים" במקום "אידיאולוגים"

• "פשיסטים" במקום "לאומיים"

• "משיחיים" במקום "דתיים ציוניים"

בכך נוצרת מסגרת נרטיבית שמצמצמת מראש את הלגיטימציה של דמויות ימין – ולעיתים אף מדירה אותן מהשיח הציבורי.

מתי תקשורת הופכת לאיום על הדמוקרטיה?

כוח לא נבחר – ללא בקרה

אנשי ימין שואלים: כיצד ייתכן שגוף כמו התקשורת – שאין לו אחריות ציבורית פורמלית, אין לו בקרה של ממש, והוא אינו נבחר – מחזיק בכוח להשפיע באופן דרמטי על דעת הקהל, לפעמים אף יותר מאשר הממשלה או הכנסת?

כאשר תקשורת בוחרת במכוון להעצים הפגנות של צד אחד, להתעלם מהפגנות של הצד השני, או להציג את מערכת המשפט כ"מערכת קדושה" ואת הממשלה כ"מסוכנת" – היא כבר איננה כלי ניטרלי, אלא שחקן פוליטי במערכת.

השפעה על בחירות ודעת קהל

התקשורת שולטת על ה"agenda setting" – סדר היום. באמצעות בחירה מה לסקר, מה להצניע, כיצד להציג דמויות ציבוריות – היא משפיעה על המוח הקולקטיבי.

לדוגמה:

• סיקור מאסיבי של פרשות פליליות של פוליטיקאים מהימין, לעומת גישה מרוככת כלפי פרשיות שמאל

• הענקת במה לעמותות ולארגונים עם אג'נדה שמאלית – תוך חוסר סימון ברור של זיקתן האידיאולוגית

• שימוש בפרשנים צבאיים-משפטיים שמתויגים כאובייקטיביים, אך בפועל מזוהים עם מחנה פוליטי ברור

מלחמת תרבות – ולא רק תקשורת

זה לא רק על המסך – זו זהות

עבור רבים בימין, הוויכוח על התקשורת הוא חלק מוויכוח עמוק יותר: על מהותה של ישראל. האם היא מדינת לאום יהודית גאה, או מדינת כל אזרחיה? האם יש ערך למסורת ולהיסטוריה – או ש"הנאורות" והביקורת העצמית הן מעל הכול?

התקשורת, כחלק מהאליטה התרבותית, מציגה לעיתים עמדה אחת כ"נאורה" והשנייה כ"חשוכה" – ובעשותה כך היא ממלאת תפקיד בהנדסת תודעה, לא בהצגת מציאות.

הגולם קם על יוצרו?

בשם חופש הביטוי, חלק מהעיתונאים מרשים לעצמם לפרסם תוכן אנטי-לאומי, אנטי-ציוני ולעיתים אנטי-מוסרי. יש הטוענים שהתקשורת הפכה לזירה המקדמת אנרכיה, מרד אזרחי, סרבנות, ועידוד לגופים חיצוניים ללחוץ על מדינת ישראל.

במובן הזה, התקשורת נתפסת לא פעם בימין לא ככלב שמירה – אלא כגולם שמרשה לעצמו לאיים על עצם קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית.

תקווה או ייאוש – לאן ממשיכים?

התחזקות תקשורת אלטרנטיבית

בתגובה ליחס הזה, קמו בישראל בשנים האחרונות גופי תקשורת אלטרנטיביים:

• ערוץ 14 (לשעבר ערוץ 20)

• אתרים כמו "מידה", "סרוגים", "שביעי", "מקור ראשון"

• רשתות חברתיות שבהן משפיענים ימניים יוצרים תוכן עצמאי

המהלך הזה יצר קולות חדשים – אך גם הקצין את השיח. במקום שיח מאוזן, לעיתים נוצרה "בועת ימין" ו"בועת שמאל", ללא תקשורת משותפת.

האם ניתן לתקן?

האם יש דרך לייצר תקשורת לאומית אך מקצועית?
לפי אנשי ימין רבים, כן – אך דרושה מהפכה אמיתית: גיוון אמיתי במערכות העריכה, רגולציה תקשורתית שקופה, פירוק ריכוזיות בענף, וחינוך לעיתונות שמרנית-ליברלית שאינה מתביישת בזהותה.

סיכום: חופש הביטוי – גם לימין

אנשי הימין בישראל אינם דורשים להשתיק את השמאל. הם דורשים תקשורת הוגנת, מייצגת, שאינה מדירה את עמדותיהם ומזהה בהן סכנה.

תקשורת שאינה מסוגלת להכיל מחצית (ואף יותר) מהעם – היא לא "שומרת הדמוקרטיה", אלא סכנה לה. חופש הביטוי האמיתי, טוענים אנשי הימין, אינו מתבטא באולפנים נוצצים – אלא בזכותם של כולם להישמע.

Advertisement