פתיחה: מן המיצר למרחב ההשפעה
לאורך שנים, ישראל נעה בין תחושת איום קיומי לבין חתירה מתמדת לעוצמה ביטחונית ומדינית. היא לא ביקשה להיות אימפריה, אך המציאות גזרה עליה להיות יציבה יותר מהעולם שמקיף אותה. אחרי מבצע "עם כלביא" – מבצע צבאי חריג בהיקפו ובעוצמתו שצלח נגד איום משולב של חזית צפונית, חזבאללה, איראן וחמאס – נראה שישראל עברה סף תפיסתי: מאומה מתגוננת – למעצמה אזורית דה פקטו.
אבל מהי בכלל "מעצמה אזורית"? אילו סממנים לכך ניתן למצוא בהתנהלות הפוליטית, הצבאית והדיפלומטית של ישראל לאחר המבצע? ובעיקר – האם זהו שינוי זמני של מומנטום, או התייצבות של כוח חדש במזרח התיכון?
במאמר זה נבחן את מבצע "עם כלביא" כנקודת מפנה, וננתח כיצד ישראל, מבלי לעורר רושם של כיבוש או השתלטות, הפכה למוקד כוח שכל שחקן במזה"ת – וגם בעולם – חייב לקחת בחשבון.
נקודת הזינוק – ההקשר שלפני המבצע
הזירה האזורית:
לפני המבצע, ישראל הייתה בעמדת מגננה:
- איראן גרעינית־למחצה בונה אחיזה בלבנון, סוריה, עיראק ותימן
- חזבאללה חמוש ברקטות מדויקות, קרוב יותר מאי פעם לתשתיות חיוניות
- חמאס מתעצם לאחר אירועי אוקטובר 2023
- העולם הערבי עסוק בעצמו: לבנון בקריסה, עיראק מפולגת, סוריה חצי מתה
ובתוך זה – ישראל, תחת הנהגה יציבה אך מותקפת, נדרשה להכריע: האם להמשיך לספוג, או לשנות את חוקי המשחק.
הציבור הישראלי:
הציבור לא דרש רק תגובה – אלא מהפך. החברה הישראלית, על שלל שסעיה, התאחדה לרגע נדיר סביב הצורך בשיקום ההרתעה. הדרישה הייתה ברורה: לא עוד פעולות סמליות, אלא מכת ברזל אמיתית שתגרום לאויב לחשוב פעמיים, או בכלל לא לחשוב.
מבצע "עם כלביא" – מהפך צבאי ותודעתי
מה התרחש בפועל?
המבצע, שנמשך כמה שבועות בעומק שטח האויב, כלל:
- שיתוק מוחלט של תשתיות חזבאללה בדרום לבנון
- תקיפות מדויקות בעומק סוריה, עד דמשק
- יירוטים מוצלחים של מטחי טילים מאיראן
- מכת נגד קטלנית בתגובה לחדירה קרקעית מאיראק
- הפלת רחפנים ונ"ט באמצעים טכנולוגיים מתקדמים
- שיבוש מערכות GPS ותקשורת אויב באמצעות לוחמה אלקטרונית
- תיאום אסטרטגי עם כוחות מערביים – אך ללא תלות בהם
שיא המבצע:
תקיפה באיראן עצמה – נקודת קצה של שינוי תפיסתי: ישראל אינה עוד מדינה "פאסיבית־אקטיבית" אלא יוזמת, נועזת, ומראה כי תוקפנות אזורית כלפיה תיענה בעומק האויב, ולא רק בגבול.
ביטויים להפיכת ישראל למעצמה
1. עליונות טכנולוגית מוכחת
העולם כולו ראה:
- מערכות יירוט שלא קיימות באף מדינה אחרת (כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 4)
- לוחמה קיברנטית מהירה ואפקטיבית – שהותירה את חזבאללה ועמיתיו באפלה
- יכולת תקיפה מדויקת מהאוויר, הים והיבשה – כולל פגיעות כירורגיות במטרות מבוצרות
- עמידות תקשורתית ותודעתית – מול מתקפות מידע, פייק ניוז ולוחמת הסברה
ישראל לא רק ניצחה, אלא עשתה זאת בסטייל של מעצמה.
2. שינוי בתודעת האויב
חזבאללה – מאיים סדרתי – עבר למצב מגננה מתמשך.
איראן – מדינה שבעבר ראתה בישראל "טעות היסטורית", פתאום מזהירה את כוחותיה שלא להגיב יתר על המידה.
חמאס – בשיקום בלתי נגמר, עם שליטה מדוללת בשטח, כמעט מתחנן להפסקת אש קבועה.
3. דיפלומטיה שקטה אך תקיפה
- מנהיגי המפרץ, כולל סעודיה, מאשרים בשקט שהבעיות האמיתיות במזרח התיכון הן בטהראן ובביירות – לא בירושלים.
- מצרים וירדן מגבירות את התיאום הביטחוני עם ישראל – לא כדי לרצות אותה, אלא כדי לשרוד.
- אפילו מדינות מרוחקות כמו הודו ויפן שולחות משלחות ללמוד מהתנהלות המבצע.
האתגר הבא – איך מתנהגת מעצמה?
ישראל צריכה להבין שהיא לא עוד "ילד עם תיק בית ספר באזור מסוכן", אלא אחראית לפעול כמו מבוגר בשכונה.
זה אומר:
- לא להפוך לתוקפן – אבל גם לא להסס לתקוף
- לנהל מדיניות חוץ אסרטיבית אך שקולה
- להמשיך לפתח את זרועות הביטחון, הכלכלה והטכנולוגיה כזרועות השפעה
- לדרוש מהמערב תמיכה, אבל גם להבהיר – אנחנו יכולים לבד
המבחן המוסרי:
השמאל אולי ישאל – האם ישראל "שיכורה מכוח"?
התשובה הימנית: לא. העולם דורש עוצמה עם מוסר – וזו בדיוק הייחודיות הישראלית.
רק כאן צבא מחלק כרוזים באידיש באזורים עוינים, רק כאן עוצרים תקיפה אם יש אזרחים בקרבת המטרה, רק כאן מקיימים דיון משפטי על מבצע צבאי תוך כדי קרב.
זו לא חולשה – זו עוצמה של מעצמה מוסרית.
המשמעות כלפי פנים – תחושת זהות מחודשת
מבצע "עם כלביא" יצר לא רק שינוי חיצוני, אלא גם תחושת התחדשות פנימית:
- חיזוק הגאווה הלאומית – גם בקרב אזרחים שלא מזדהים עם הימין
- שיקום תחושת השליחות של צה"ל
- גיבוש עמוק סביב ערכים של ביטחון, ריבונות, ועצמאות מדינית
מדינה שלא מפחדת – מדינה שבטוחה בעצמה.
ישראל – לא עוד שחקן, אלא מפיק על של האזור
מבצע "עם כלביא" לא היה רק ניצחון נקודתי. הוא שינה את הגדרות השדה.
אם עד כה דיברו על ישראל כעל "כוח צבאי איכותי באזור מורכב", הרי שהיום, אחרי המבצע – היא הכוח המרכזי שמגדיר את המפה.
במזרח תיכון בו כל אחד מחפש אפוטרופוס – ישראל מציבה את עצמה כמרכז, לא מתוך כפייה, אלא מתוך אחריות.
והמסר ברור:
ישראל לא רק מגינה על עצמה – היא מכתיבה את הכללים.
