הכוח הצבאי והמדיניות האזרחית בישראל
על הכוח הצבאי והמדיניות האזרחית בישראל
"מדינה במדים"?
מדינת ישראל חיה על קו הגבול שבין קיום פיזי מאוים לבין קיום דמוקרטי אזרחי. מהקמתה, ישראל נבנתה תחת איום ביטחוני מתמיד, שהפך את הצבא – ואת כלל מערכת הביטחון – לדמות מפתח לא רק בזירה הצבאית, אלא גם בעיצוב המדיניות הכללית, המוסר הציבורי, סדרי העדיפויות הלאומיים ואפילו בזהות האזרחית עצמה.
אך האם ייעודה של מערכת הביטחון הוא להכתיב מדיניות אזרחית? האם הצבא הוא שחקן ניטרלי שמספק עובדות, או גוף שמקדם אג'נדות? האם המעורבות הביטחונית הגבירה את חוסנה של ישראל – או דווקא ערערה את ההבחנה החיונית בין אזרח למג"ד, בין מח"ט למקבל ההחלטות?
במאמר זה ננתח את התהליך שבו מערכת הביטחון בישראל חורגת מתפקידה המקורי – ניתוח שמתבסס על היסטוריה, פוליטיקה, סוציולוגיה, ודוגמאות עדכניות. נבחן את יחסי הכוח בין המערכת הצבאית למוסדות המדינה, את השפעתם על מדיניות חוץ, כלכלה, תקשורת וחינוך, ונשאל: האם ייתכן תיקון?
המדינה שהוקמה על ידי גנרלים
מגנרלים לממשלה
כבר בראשיתה של המדינה, מפקדים בצה"ל הפכו לפוליטיקאים בכירים: משה דיין, יצחק רבין, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, בני גנץ ואחרים. בישראל, הקריירה הפוליטית אינה רק פתוחה לבעלי רקע ביטחוני – היא כמעט מותנית בו.
האמון הציבורי בצבא גובר בעקביות על זה שבממשלה, בכנסת ובמערכת המשפט. מפקד פיקוד מרכז לשעבר הוא לא סתם איש צבא – הוא כבר ראש עיר פוטנציאלי, מועמד לרשימה מפלגתית, ואוטוריטה אתית.
סמכות עליונה או מקצועית?
באופן רשמי, הצבא כפוף לממשלה האזרחית ולדרג המדיני – כפי שנקבע בחוק יסוד: הצבא. אך במציאות, מערכת הביטחון נהנית מעצמאות אדירה: הן תקציבית, הן מוסרית, הן ציבורית.
כאשר קציני צה"ל מדברים – ראשי ממשלה מקשיבים. לעיתים מתוך כבוד, לעיתים מתוך פחד מהכותרת: "ראש השב"כ הזהיר – והדרג המדיני התעלם". מי מעז לקבל החלטה מנוגדת להמלצת הרמטכ"ל?
חמ"ל על המוניציפלי – חדירת הביטחוניזם למרחב האזרחי
כלכלה: "אין תקציב – אבל יש ביטחון"
מערכת הביטחון בישראל זוכה למעמד תקציבי מועדף. תקציבה הוא הגבוה ביותר מכל משרדי הממשלה – ולא פעם נחתם "הסכם שקט" שבמסגרתו התקציב הביטחוני כמעט ואינו נפגע גם בעיתות גירעון.
משרד האוצר נאבק מול מערכת הביטחון בכל שנה מחדש – אך לעיתים נדמה שהמאבק מוכרע מראש. ראשי אכ"א ורמ"חים משתתפים בדיוני קבינט כלכליים, והמילה "איום ביטחוני" הפכה לקוד תקציבי אולטימטיבי.
חינוך: צבא כהתגלמות הערך
צה"ל אינו רק גוף לוחם – הוא הפך בישראל למוסד חינוכי, ערכי ואפילו תרבותי. תוכניות הכנה לצה"ל מתחילות כבר בבתי הספר היסודיים, מגמות צבאיות פועלות בתיכונים, והצבא מוצג לא רק כמגן – אלא כתחנת חובה מוסרית.
אך מה משמעות הדבר עבור חינוך לאזרחיות, לחשיבה ביקורתית או לדרכי פעולה לא-כוחניות? האם התלמיד הישראלי לומד שהדיפלומטיה חשובה יותר מהכוח – או שמדובר בשיעור בהיסטוריה צבאית עם גוון חינוכי?
תקשורת: "הפרשן הצבאי אמר"
העיתונות הישראלית נשענת באופן מסיבי על מערכת הביטחון: פרשנים צבאיים מדווחים כעוגן מרכזי, שפת הדיווח היא צבאית – מונחים כמו "כוח בלימה", "תמרון", "דרג מדיני", "הרתעה" – והנרטיב שמתקבל כאובייקטיבי, הוא לרוב זה של אמ"ן, השב"כ או דובר צה"ל.
כתוצאה מכך, מתקשה התקשורת האזרחית לפתח קול עצמאי, במיוחד בסוגיות שנמצאות בקונצנזוס ביטחוני: מלחמות, מבצעים, גיוס, או היחסים עם שכנינו.
מהלכים מדיניים תחת תכתיב ביטחוני
הדוגמה הפלסטינית: "אין פרטנר כי הצבא אומר"
במהלך השנים, מדיניות ישראל מול הפלסטינים הוכתבה פעמים רבות לפי המלצות מערכת הביטחון – ולא לפי חזון מדיני ברור. המלצות השב"כ על "הסכנה בהתפרקות הרשות", התנגדות הצבא לנסיגות חד-צדדיות, החשש של המוסד מהשלכות הסכמים – כל אלה היו ועודם גורמים קריטיים בעיצוב מדיניות החוץ הישראלית.
דרג מדיני שיחליט בניגוד להמלצות מערכת הביטחון – ייאלץ לא רק להצטדק, אלא לשלם מחיר ציבורי יקר.
הדוגמה האיראנית: בין המודיעין לאסטרטגיה
מערכת הביטחון בישראל מילאה תפקיד מרכזי גם בעיצוב הגישה ל"תיק האיראני". ברוב העשור האחרון, הוויכוח הפנימי בישראל – האם לתקוף, איך, ומתי – לא נוהל בפורום מדיני פתוח, אלא תחת השפעת המודיעין הצבאי והמערכת הביטחונית.
גם מול העולם – המוסד וצה"ל הפכו לשחקנים מדיניים בפני עצמם: מקיימים שיחות עם מדינות זרות, מעבירים התרעות לממשלות, ולעיתים אף פועלים ללא שקיפות ציבורית מלאה.
האם יש דרך חזרה?
דמוקרטיה או מדינה ביטחונית?
המתח בין צורכי ביטחון לחזון דמוקרטי קיים בכל מדינה – אך בישראל הוא מגיע לקצה. יש מדינות עם צבאות חזקים – אך מעטות הן המדינות הדמוקרטיות שבהן הצבא משפיע כל כך על תחומי חיים אזרחיים.
עצם השאלה "מה אומר הצבא על כך?" כשהיא נוגעת למדיניות חברתית, משפטית או תקציבית – מצביעה על שחיקה באיזון הבסיסי בין הדרג המקצועי למנהיגות הציבורית.
תיקון מבני – או תרבותי?
אפשר לחשוב על רפורמות מבניות: למשל, הפרדה חדה יותר בין מערכת הביטחון למערכת האזרחית, חיזוק מוסדות ביקורת פרלמנטריים, שינוי אופן התקצוב והבקרה.
אבל יותר מזה – מדובר בתיקון תרבותי. עלינו לחנך מחדש את הציבור שהשיח הציבורי לא נמדד באיומים, אלא בערכים; שהמוסר הלאומי אינו נגזר מדו"חות סיווג, אלא מחזון דמוקרטי; ושכוח – ככל שיהיה נחוץ – לעולם לא מחליף מנהיגות.
שומר הסף – או נושא הדגל?
מערכת הביטחון היא מרכיב חיוני בשמירה על קיומה של מדינת ישראל. אך כאשר היא חורגת מתפקידה ומחליפה את המנהיגות האזרחית, היא עלולה להפוך לבעיה ולא לפתרון.
בין צה"ל לבין הכנסת, בין הרמטכ"ל לבין השר, חייבת לעבור חומה של סמכות, לא גדר של השפעה הדדית.
הכוח – גם כשהוא הכרחי – חייב לדעת לעצור לפני שהוא הופך למדיניות. והמדיניות – אם ברצונה להיות חכמה, מוסרית ודמוקרטית – חייבת ללמוד להאזין לצבא, אבל לא להישען עליו.
