ברית השטן בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הפונדמנטליסטי
כששמאלני פוגש כאפיה
נדמה היה שאי שם בקצוות המפה, כשקארל מרקס נפגש עם מוחמד בן עבד אל-והאב, העולם יפסיק להסתובב. מה כבר משותף בין תנועה שמטיפה לשחרור מגדרי, זכויות טרנסג'נדרים והפרדת דת ומדינה, לבין אידיאולוגיה דתית טוטליטרית שמאמינה ברצח הומוסקסואלים, כפיית חוקי שריעה והחזרת נשים למטבח – אם לא רחוק יותר? ובכן, כמו שבני זוג גרושים מגלים מחדש את החיבה המשותפת לקטנוניות בזמן ויכוח על הספה, גם כאן מדובר בברית מבוססת אינטרסים – לא ערכים.
הפרדוקס המוזר: למה דווקא עכשיו?
הברית האדומה-ירוקה – מונח המתאר את השילוב בין השמאל הרדיקלי במערב (האדום) לבין תנועות איסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות (הירוק) – נראית על פניה כמו סתירה פנימית מהלכת. אך בפועל, היא תוצר ישיר של חיפוש אחר אויב משותף. שני הצדדים שונאים – סליחה, "מתנגדים נחרצות" – לאימפריאליזם המערבי, לקפיטליזם החזירי, לציונות, לארצות הברית ולכל מה שמריח חופש פרטי או אינדיבידואליזם ליברלי.
השמאל הקיצוני, שנואש מהפועלים שלו שהפכו לעובדי הייטק עם משכנתא ותינוק בעגלה, מצא במוסלמים המהגרים את ה"פרולטריון החדש". ובדיוק כפי שמרקס לא דיבר ערבית, גם המהפכנים האירופים של היום לא ממש מבינים את שפת השריעה – אבל מי צריך להבין, כשהלב שונא את אותם דברים?
אידיאולוגיה – תירוץ. קורבנות – מטבע.
כמו כל ברית פוליטית צינית, גם האדום והירוק לא התאהבו זה בזה מתוך הערכה הדדית אלא מתוך שימוש הדדי. השמאל הרדיקלי מציג את האסלאמיזם הפוליטי כ"תנועה של מדוכאים" ו"תרבות אותנטית" שנרמסת על ידי הקולוניאליזם, ובעיקר על ידי ישראל. ומצדו השני, האיסלאם הפוליטי מוכן "להבליג" על פמיניזם ושוויון מגדרי כל עוד השמאל מספק לו במה, חסינות תרבותית וגיבוי משפטי במסדרונות האו"ם.
התוצאה: מוסדות אקדמיים במערב שמזמינים מרצים אנטישמים בשם "חופש הביטוי", ארגוני זכויות אדם שמגנים על תנועות ג'יהאדיסטיות, ומפגינים באירופה שמניפים את דגלי חמאס לצד דגלי הגאווה – בלי למצמץ. אכן, אחד מרגעי השיא של האבסורד הפוליטי בעידן שלנו.
רדיקליות זה הזהות החדשה
הברית האדומה-ירוקה אינה רק ברית פרקטית – היא מציעה זהות. בעולם שבו "זהות" הפכה לחשובה יותר מעובדות, איחוד כוחות בין זהויות מדוכאות כביכול – פלסטינים, מוסלמים, טרנסים, מהגרים, שחורים – מעניק לשמאל הקיצוני קרדיט מוסרי. גם כשזה אומר לסלוח על אונס קבוצתי בקלן או פיגוע דריסה בפריז, כל עוד הוא נעשה על ידי מי שנחשב "קורבן מערכת".
כאן מגיעים לפרדוקס הגדול: השמאל הפמיניסטי שותק מול הפונדמנטליזם המוסלמי. השמאל ההומוסקסואלי סוגד לאידיאולוגיה שתולה הומואים ברחובות טהרן. כל עוד השנאה מופנית לישראל, לאמריקה ולערכים מערביים – הכול מותר. כי עבורם, השנאה לקפיטליזם גוברת על אהבת החיים.
מימון קטארי, כיסוי אקדמי, ותמרור אזהרה
אין מדובר בברית תמימה. מדינות כמו קטאר ואיראן מממנות תנועות אנטי-מערביות באירופה ובאמריקה, וארגונים אסלאמיסטיים נכנסים דרך דלתות האקדמיה והתקשורת. חלקם אף משתלבים במפלגות ירוקות וסוציאליסטיות באירופה ומעצבים מדיניות מבפנים. כך הפכה אירופה למוקד של איסלמו-פרוגרסיביזם – תרכובת רעילה של שיח זהויות, אנטישמיות חדשה והתכחשות לערכים שבנו את היבשת.
אז מה עושים?
ראשית, להפסיק לפחד לקרוא לילד בשמו. לא כל ביקורת על האיסלאם היא "איסלאמופוביה". לא כל הגנה על גבולות היא "פשיזם". יש מקום להפריד בין מוסלמים כפרטים – שרבים מהם רוצים רק לחיות בשקט – לבין תנועות אסלאמיסטיות פוליטיות ששואפות להפוך את אירופה לחליפות.
שנית, להבין שהברית הזו היא לא רק אתגר אידיאולוגי – אלא סכנה ביטחונית. היא מדכאת חופש ביטוי, מאיימת על נשים, מייצרת אנטישמיות חדשה, וחותרת תחת הדמוקרטיה המערבית.
סיכום: ברית של תבוסתנות
הברית האדומה-ירוקה אינה אלא סימפטום לעייפות המערב. במקום להילחם למען ערכים של חופש, שוויון וזכויות פרט – רבים מהאינטלקטואלים והפוליטיקאים בוחרים לברוח לעבר קואליציות ציניות עם כוחות טוטליטריים, רק כדי לא להצטייר כגזענים.
אבל בסוף, כמו כל ברית בין שני אויבים טבעיים, גם זו תתפוצץ – ככל הנראה על גג כנסייה בפריז או באולם הרצאות באוקספורד. עד אז, כדאי שנבין: כשמרקס פוגש את מוחמד, לא יוצאת מזה מהפכה – רק חושך.
