סבתא כבר לא בשירות מילואים

ברוכים הבאים לעידן שבו "סבתא" היא כבר לא שם נרדף ל"מערך הלוגיסטי של המשפחה". המונח הישראלי הכל-כך מזוהה, "סבתא בשירות מילואים", הולך ומתפוגג מהלקסיקון, ובמקומו צומח מודל חדש, מרתק ולעיתים מעורר מחלוקת: הסבאות המגשימה.

שקיעתה של ה"סולטנה" ועלייתה של ה"רונית"

כדי להבין את עומק השינוי, עלינו להביט אחורה על המודל המסורתי. במשך דורות, תפקיד הסבתא (והסבא, אם כי במידה פחותה לוגיסטית) היה ברור: עזרה בגידול הדור הבא. זה היה חוזה חברתי לא כתוב. הסבתא הייתה ה"מבוגר האחראי", זו שמבשלת את סירי שישי, שומרת על הנכדים כשההורים יוצאים, ומהווה את עמוד השדרה של הבית.

המהפכה הדמוגרפית

השינוי הראשון הוא פיזיולוגי. בשנת 2026, בני ה-65 וה-70 הם לא ה"זקנים" של פעם. הודות לרפואה מתקדמת, מודעות לתזונה וכושר גופני, מדובר באנשים בשיא כוחם. הם מרגישים, נראים ומתנהגים כמו בני 50.

• תוחלת חיים: כשאנשים יודעים שיש להם עוד 20 או 30 שנה של חיוניות, הם לא ממהרים "לשקוע" לתוך תפקיד העזר.

  Advertisement

  

• בריאות קוגניטיבית: הסבים של היום מחוברים לטכנולוגיה, לומדים שפות וצורכים תרבות בקצב גבוה.

דור ה"בייבי-בומרס" והמרדף אחר האותנטיות

הסבים והסבתות של היום הם דור ה"בייבי-בומרס". זהו הדור שהמציא את המושג "מימוש עצמי". הם אלו שנלחמו על זכויות, שינו את שוק העבודה וקידשו את האינדיבידואליזם. כעת, כשהם מגיעים לגיל הפרישה (או ה"פרישה המדומה"), הם לא מתכוונים לוותר על הערכים האלו.

פירמידת המאזלו של הגיל השלישי

בעבר, הגיל השלישי עסק בביטחון ובשייכות (משפחה). היום, הוא עוסק בראש הפירמידה: הגשמה עצמית.

• קריירה שנייה: רבים בוחרים לפתוח עסק קטן, לייעץ או להתנדב בתחומים שמעניינים אותם באמת.

• פנאי אקטיבי: טיולים של חודשיים בווייטנאם, לימודי תואר שני "בשביל הנשמה", וקבוצות ריצה.

הדינמיקה המשפחתית החדשה: התנגשות של צרכים

השינוי הזה לא עובר חלק. הוא יוצר חיכוך בין דור הילדים (בני ה-30 וה-40) לבין דור הסבים.

"דור הסנדוויץ'" נשאר רעב

ההורים הצעירים של 2026 נמצאים תחת לחץ כלכלי וחברתי חסר תקדים. יוקר המחיה מחייב את שני בני הזוג לעבוד במשרות תובעניות. בתוך המרוץ הזה, הם בנו על ה"מילואים" של סבא וסבתא כרשת ביטחון כלכלית ולוגיסטית.

כשהרשת הזו אומרת "אני לא פנויה ביום חמישי כי יש לי חוג פילאטיס ומפגש חברתי", נוצר אצל הילדים רגש של נטישה.

"אמא שלי עזרה לה פחות ממה שסבתא שלי עזרה לה", אומרת מיכל (38), "יש תחושה שהם נהנים מהחיים בזמן שאנחנו טובעים. זה מרגיש קצת אנוכי".

התשובה של הסבתא: "זה הזמן שלי"

מהצד השני, הסבתות מרגישות שסוף סוף, אחרי עשורים של גידול ילדים ועבודה קשה, הן הגיעו לנחלה. הן לא רואות בסרבנותן אנוכיות, אלא תיקון היסטורי.

"גידלתי שלושה ילדים בלי בייביסיטר ובלי עזרה", אומרת רותי (67), "נתתי את הנשמה. עכשיו אני רוצה לקרוא ספר, לנסוע לחו"ל ולא להיות כבולה ללוח הזמנים של הגן".

המעבר מסבתאות "כמותית" לסבתאות "איכותית"

המודל החדש לא אומר שהסבים לא אוהבים את הנכדים. להפך. הם פשוט מגדירים מחדש את סוג הקשר.

במודל החדש, הסבתא לא רוצה להיות זו שמקנחת אפים ומתווכחת על שיעורי בית. היא רוצה להיות הסבתא הכייפית, זו שבונה זיכרונות, שמשחקת, שמשקיעה בקשר הרגשי – אבל בתנאים שלה ובזמן שמתאים לה.

ההיבט הכלכלי: סבתא כמשאב יקר

בעבר, העזרה של הסבתא הייתה דרך לחסוך כסף. היום, כשהסבתות בוחרות להגשים את עצמן, המשפחה הצעירה נאלצת להוציא אלפי שקלים בחודש על מטפלות וצהרונים.

באופן פרדוקסלי, חלק מהסבתות מעדיפות לממן בייביסיטר לילדים שלהן מאשר לעשות את העבודה בעצמן. הן "קונות" את החופש שלהן בכסף.

זהו שינוי כלכלי מבני. שוק ה"טיפול בילדים" (Care Economy) צומח כי הטיפול הבלתי-פורמלי של המשפחה המורחבת הולך ומצטמצם.

המגדר בתוך המהפכה

חשוב לציין שהשינוי הזה הוא בעיקרו פמיניסטי. סבים (גברים) תמיד היו מעורבים פחות בלוגיסטיקה היומיומית. המהפכה הנוכחית היא המרד של הנשים. נשים שהיו "הסבתא של פעם" חוו לעיתים קרובות שחיקה עצומה. הסבתות של היום ראו את האמהות שלהן נגמרות מהעומס, והן אומרות: "לא עוד".

הן דורשות את הזכות להיות אדם עצמאי, לא רק "אמא של" או "סבתא של". הן מטפחות תחביבים, קריירות פוסט-פרישה וזוגיות (או חיי רווקות מאוחרים ומלהיבים).

ההשלכות הפסיכולוגיות על הנכדים

האם הנכדים מפסידים? לא בטוח.

פסיכולוגים מצביעים על כך שסבתא מאושרת, מלאת חיוניות ומגשימה, היא מודל לחיקוי טוב יותר עבור הנכדים מאשר סבתא שחוקה וממורמרת שמרגישה ש"ניצלו אותה".

הנכדים פוגשים דמות עולם מרתקת, אישה שיש לה עולם תוכן עשיר, שמטיילת בעולם ומביאה איתה סיפורים. הקשר הופך להיות מבוסס על רצון ולא על חובה, וילדים מרגישים את ההבדל.

לקראת חוזה משפחתי חדש

אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. הכאב והחיכוך הם חלק מההתאמה למציאות החדשה. בשנת 2026, אנחנו לומדים לנסח "חוזה משפחתי" חדש. חוזה שבו:

1. תיאום ציפיות: ההורים לא מניחים מראש שסבתא פנויה. הם מבקשים, לא דורשים.

2. כיבוד גבולות: הסבים מציבים גבולות ברורים לגבי הזמן שלהם, מבלי להרגיש אשמה.

3. ערך העזרה: כשהעזרה כבר ניתנת, היא מוערכת הרבה יותר, כי היא לא מובנת מאליה.

"סבתא כבר לא בשירות מילואים" היא לא קריאה לניתוק, אלא קריאה להתבגרות. זהו תהליך שבו המשפחה הישראלית לומדת לכבד את הפרט גם בתוך המערכת השבטית. בסופו של דבר, כשאנחנו רואים את סבתא בטיקטוק רוקדת בפריז או מציגה בתערוכה, אנחנו אולי קצת עייפים מהגן, אבל אנחנו בעיקר גאים בה.