בין המוסד לרעיון: השמרנות המוסדית מול השמרנות האידיאולוגית בימין הישראלי

בשיח הציבורי הישראלי, המושג "שמרנות" נתפס לעיתים קרובות כגוש אחד, המזוהה עם הימין הפוליטי. אולם, מבט מעמיק אל תוך המחשבה המדינית והחברתית בימין הלאומי חושף ציר מתח מרכזי, לעיתים דרמטי, בין שתי תפיסות עולם שונות בתכלית: השמרנות המוסדית מחד, והשמרנות האידיאולוגית מנגד.

ההבנה של ההבדלים הללו אינה רק תרגיל תיאורטי באקדמיה; היא המפתח להבנת המשברים המשטריים, המאבקים על מערכת המשפט והוויכוח על זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.

מהי שמרנות מוסדית? היראה מפני "התיקון"

השמרנות המוסדית (המכונה לעיתים שמרנות "ברקיאנית", על שם אדמונד ברק) נשענת על ההנחה שהחברה היא אורגניזם חי ומורכב, ולא מכונה שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש. העיקרון המנחה שלה הוא המשכיות.

1. צניעות אפיסטמולוגית: השמרן המוסדי מאמין שתבונת הדורות עולה על תבונתו של הפרט או של קבוצה אינטלקטואלית אחת. המוסדות הקיימים – בית המשפט, הרבנות, הצבא, המערכת הביורוקרטית – הם תוצאה של תהליך אבולוציוני ארוך. גם אם הם אינם מושלמים, הם עובדים, והריסתם עלולה להוביל לכאוס.

2. חשדנות כלפי מהפכות: עבור הימין השמרני-מוסדי בישראל, שינויים צריכים להיעשות בצעדים קטנים ("אינקרמנטליזם"). הם יחששו מאוד מרפורמות רדיקליות שמשנות את כללי המשחק בבת אחת, גם אם המטרה נראית להם מוצדקת.

3. הסטטוס-קוו כערך: בישראל, שמרנות זו מתבטאת לעיתים קרובות ברצון לשמר את האיזונים העדינים שהושגו בעשוריה הראשונים של המדינה, מתוך הבנה שפרימתם תצית מלחמת אחים.

   Advertisement

   

מהי שמרנות אידיאולוגית? השיבה אל הערכים

לעומתה, השמרנות האידיאולוגית (או "השמרנות המהותית") אינה מחויבת למוסד הקיים, אלא לערכים שהוא אמור לייצג. עבור השמרן האידיאולוגי, המוסדות הם רק כלים לשמירה על הזהות הלאומית, המוסר המסורתי והחירות.

1. ערכים לפני פרוצדורה: אם מוסד מסוים – נניח, מערכת המשפט – הפך לדעתם לכלי לקידום ערכים הפוכים מאלו של העם והמסורת, השמרן האידיאולוגי יקרא לתיקון שורש, גם אם הוא נתפס כ"מהפכני". הוא אינו חושש לשבור את הכלים כדי להחזיר את הערכים למרכז.

2. האמת המוחלטת: בניגוד לצניעות של השמרן המוסדי, השמרן האידיאולוגי פועל מתוך תחושת דחיפות. הוא רואה בערכי המשפחה, הריבונות הלאומית והזהות היהודית "אמיתות יסוד" שנמצאות תחת מתקפה של הפרוגרסיביות.

3. אקטיביזם ימני: זוהי שמרנות שלא מהססת להשתמש בכוחו של השלטון כדי לחולל שינוי. היא שואפת להחליף את האליטות הישנות באליטות חדשות המחויבות לערכים הלאומיים.

נקודות החיכוך: המאבק על נפש הימין

כאשר בוחנים את הסוגיות הבוערות בישראל, ניתן לראות כיצד שתי התפיסות הללו מתנגשות בתוך מחנה הימין עצמו:

1. הרפורמה המשפטית

השמרן המוסדי בימין עשוי להסכים שמערכת המשפט צברה כוח רב מדי, אך הוא יתנגד לשינוי מבני חד ומהיר שיערער את יציבות השלטון והלגיטימציה של המוסדות. הוא יחפש פשרה. לעומתו, השמרן האידיאולוגי יטען שהמערכת המשפטית היא "מוסד שבוי" המקדם אג'נדה ליברלית-קיצונית. מבחינתו, שמירה על המוסד כפי שהוא היא בגידה בערכי הרוב הלאומי, ולכן יש צורך ב"ניתוח להסרת הגידול".

2. יחסי דת ומדינה

השמרן המוסדי יקדש את "הסטטוס קוו". הוא יטען שהסדרים הקיימים (כמו אי-תחבורה ציבורית בשבת או הרבנות הראשית) מונעים קרע בעם, גם אם יש בהם פגמים. השמרן האידיאולוגי עשוי לדרוש חקיקה דתית חזקה יותר או לחילופין – בשמרנות ליברלית יותר – הפרטה של שירותי הדת כדי לחזק את הזהות היהודית האותנטית על חשבון הביורוקרטיה הרבנית.

3. ההתיישבות וריבונות

השמרן המוסדי יפעל בתוך מגבלות הדין הבינלאומי והמערכות הקיימות, ויעדיף "עוד דונם ועוד עז" בשיטה הישנה. השמרן האידיאולוגי ידרוש הכרעה: ריבונות עכשיו, שינוי כללי המשחק המשפטיים ביהודה ושומרון, והפסקת הציות לסטנדרטים משפטיים שהוא רואה כזרים לאינטרס הלאומי.

הטבלה המסכמת: הבדלים מרכזיים

האתגר של הימין הלאומי בישראל

בישראל של המאה ה-21, הימין הלאומי מוצא את עצמו בדילמה קיומית. מצד אחד, הימין הוא "בעל הבית" של המדינה והוא חרד ליציבותה (שמרנות מוסדית). מצד שני, הימין חש שמוסדות המדינה – האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט – נותרו בידי תפיסת עולם שאינה משקפת את ערכיו (שמרנות אידיאולוגית).

הפרדוקס הוא כזה: כדי לשמר את הערכים הלאומיים (שמרנות אידיאולוגית), הימין מרגיש לעיתים שעליו לערער את המוסדות הקיימים. אך בערעור המוסדות, הוא מסתכן באיבוד הנכס החשוב ביותר של השמרנות: היציבות וההמשכיות.

שמרנות של "איך" מול שמרנות של "מה"

השמרנות המוסדית עוסקת באיך – איך מנהלים מדינה? בזהירות, בכבוד לעבר, ובשינויים מדודים. השמרנות האידיאולוגית עוסקת במה – מהי המטרה של המדינה? זהות יהודית, ביטחון לאומי וחירות.

עבור איש הימין הלאומי, השילוב המנצח הוא כנראה זה שיודע להציב חזון אידיאולוגי ברור, אך ליישם אותו מתוך אחריות מוסדית. חברה שלא תדע לשמור על ערכיה תאבד את נשמתה, אך חברה שתהרוס את מוסדותיה כדי להציל את ערכיה, עלולה לגלות שאין לה כבר בית שבו תוכל לממש אותם.

הוויכוח בין שתי הגישות הללו ימשיך ללוות אותנו, והוא עדות לחיוניות של המחשבה השמרנית בישראל, שמנסה לנווט בין נאמנות לעבר לבין הצורך הבוער להבטיח את העתיד הלאומי.

Advertisement