מניפולציותבסוף שנת 2025, התקשורת הפוליטית בישראל ממשיכה להיות זירה מרכזית של מאבקים אידיאולוגיים, כאשר סלקטיביות ואי-אובייקטיביות נתפסות כמאפיינים דומיננטיים על ידי המחנה הימני-לאומי.
עם חדירה אינטרנטית של 91.1% ו-6.82 מיליון משתמשי מדיה חברתית – כ-72.2% מהאוכלוסייה – התקשורת הדיגיטלית הפכה לערוץ מרכזי להשפעה על דעת הקהל.
ממבט ימני-לאומי, התקשורת בישראל נתפסת כמוטה לטובת השמאל הליברלי, כאשר כלי תקשורת מרכזיים כמו ערוצים 11, 12, 13 וגלי צה"ל נאשמים בהדגשת נרטיבים שמאלניים תוך התעלמות או גימוד של עמדות הימין.
מאמר זה, ינתח את התופעה של תקשורת סלקטיבית ולא אובייקטיבית, תוך התמקדות בהשפעותיה על החברה הישראלית, דוגמאות היסטוריות ועכשוויות, והאתגרים שהיא מציבה למחנה הלאומי. נבחן כיצד התקשורת משפיעה על השיח הפוליטי, מחזקת קיטוב ומאיימת על הדמוקרטיה, תוך הצגת הצורך ברפורמות לשיקום האמון הציבורי.
הרקע ההיסטורי: תקשורת ככלי פוליטי בישראל
התקשורת בישראל תמיד שיקפה את השסעים החברתיים והפוליטיים. בשנות המדינה הראשונות, התקשורת הייתה נתונה לשליטה ממשלתית, עם "יומני הקולנוע" המצונזרים שהוקרנו בבתי קולנוע.
בשנות ה-1970, השידור הציבורי היה תחת פיקוח פוליטי הדוק, עם מונופול ממשלתי על הטלוויזיה והרדיו, שנועד, לפי תפיסת הימין, למנוע ביקורת על הממסד הסוציאליסטי.
עם המעבר לעידן הדיגיטלי, התקשורת התגוונת, אך ממבט ימני, היא נותרה בשליטת אליטות ליברליות. דוחות מ-2025 מצביעים על ירידה במדד חופש העיתונות (מקום 97), בין היתר בשל קונפורמיות תקשורתית במלחמת עזה וחקיקה מגבילה.
המחנה הימני-לאומי טוען כי התקשורת ממשיכה להציג הטיה שמאלנית, כפי שמתואר בפוסט ב-X: "ערוצים 11, 12, 13 וגלצ מעודדים שיח חד-צדדי, מדווחים מהפגנות שמאל אך מתעלמים מהפגנות ימין".
דוגמה היסטורית היא פרשת ג'נין ב-2002, שבה התקשורת האירופית דיווחה על "טבח" ללא בסיס, תוך התעלמות מממצאי האו"ם שלא אישרו זאת.
בישראל, מקרים כמו סיקור עזרא נאווי ב-2016 מדגימים, לדעת הימין, שימוש סלקטיבי בהאשמות "הסתה" כדי להשתיק ביקורת ימנית.
תקשורת פוליטית ב-2025: סלקטיביות ואי-אובייקטיביות
תקשורת פוליטית מוגדרת כיחסי הגומלין בין שחקנים פוליטיים, תקשורת המונים והציבור.
בישראל התקשורת נתפסת כמתווכת לא הוגנת, המדגישה נרטיבים שמאלניים תוך גימוד עמדות לאומיות. דוחות מ-2025 מצביעים על כך ש-90% ממחנה הימין רואים בהטיה פוליטית את הגורם המרכזי לאובדן האמון בתקשורת.
לדוגמה, סיקור המלחמה בעזה מאז 2023 נתפס כמוטה, כאשר כלי תקשורת מרכזיים נסמכים על מסרי ממשלה אך מתעלמים מקולות לאומיים הקוראים להמשך לחימה נחושה.
מנגנוני סלקטיביות
חשיפה בררנית: הציבור בוחר תקשורת התואמת דעותיו, כגון קוראי "הארץ" מהשמאל.
הימין טוען כי ערוצים מרכזיים מעדיפים סיקור של הפגנות שמאל על פני הפגנות ימין.
פרשנות בררנית: אירועים ממוסגרים כך שיתאימו לנרטיב שמאלני. לדוגמה, סיקור מחקירות נתניהו מודגש, בעוד חקירות נגד פוליטיקאים מהשמאל מושתקות.
שימוש במילים מכובסות: המונח "הסברה" של משרד החוץ נתפס כמסווה לשיפוט ערכי, המציג את ישראל באור שלילי.
ייצוג לא פרופורציונלי: ערוץ 14, המייצג את הימין, נתפס כחריג בשוק התקשורת, שרובו נשלט על ידי קולות ליברליים.
דוגמאות עכשוויות
ב-2025, הימין מצביע על מקרים כמו מינוי יוליה שמאלוב ברקוביץ' למנכ"לית חדשות 13, שנתפס כניסיון להשתלטות פוליטית, אך סוקר באופן סלקטיבי כפגיעה בחופש העיתונות.
בפוסט ב-X, משתמש טוען כי התקשורת מתעלמת מהציבור הימני, ומדגישה מחאות שמאל תוך התעלמות מהפגנות למען המשך המלחמה.
דוגמה נוספת היא סיקור "חוק אל-ג'זירה", שהוצג כפגיעה בחופש הביטוי, בעוד הימין רואה בו הגנה על ביטחון לאומי.
השפעות על החברה הישראלית
קיטוב חברתי
התקשורת הסלקטיבית מחזקת את השסעים בחברה הישראלית. מחקר מ-2019 הראה כי 90% ממחנה הימין רואים בהטיה פוליטית את הסיבה העיקרית לחוסר אמון בתקשורת.
הימין טוען כי התקשורת יוצרת נרטיב של דה-לגיטימציה לממשלות ימניות, כפי שמתואר בפוסט: "התקשורת הפכה לשומרת של בעלי הכוח השמאלניים, במקום כלב השמירה של הדמוקרטיה".
זה מחזק את "בועות המסנן", שבהן הציבור הימני נוטה לצרוך תקשורת חלופית כמו ערוץ 14 או פלטפורמות דיגיטליות.
אובדן אמון
האמון בתקשורת הישראלית עלה מ-2016 ל-36% ב-2019, אך נותר נמוך בקרב הימין.
הימין טוען כי התקשורת אינה משקפת את רצון הרוב, שתמך בממשלות ימניות מאז 2009. לדוגמה, סיקור שלילי של נתניהו, כמו האשמות ב"הפיכה משטרית", נתפס כמניפולציה שנועדה לערער את הלגיטימיות שלו.
השפעה על דעת הקהל
התקשורת הפוליטית משפיעה על דעת הקהל דרך מסגור (framing). לדוגמה, סיקור מחאות נגד הממשלה ב-2023 הוצג כ"הגנה על הדמוקרטיה", בעוד מחאות ימניות נגד מדיניות כניעה נתפסו כ"הסתה".
הימין טוען כי התקשורת משתמשת בכוחה כדי להציג את ישראל כ"מבודדת" בזירה הבינלאומית, תוך התעלמות מהישגים דיפלומטיים כמו הסכמי אברהם.
אתגרים למחנה הימני-לאומי
שליטה פוליטית על התקשורת
הימין מבקר ניסיונות של הממשלה לשלוט בתקשורת, כמו הצעת החוק של שר התקשורת שלמה קרעי ב-2025 לביטול הרשות השנייה ולהקמת "רשות לתקשורת משודרת" תחת שליטת השר.
בעוד שהימין תומך ברפורמות לשבירת המונופול השמאלני, יש חשש כי התערבות ממשלתית תוביל להשתלטות פוליטית, כפי שקורה במדינות כמו רוסיה.
בפוסט ב-X, משתמש מזהיר מפני "הפיכת התקשורת לכלי ממשלתי, במקום תיקון ההטיה".
דיסאינפורמציה ורשתות חברתיות
הרשתות החברתיות, כמו X, הפכו לזירה חלופית עבור הימין, אך הן גם מקור לדיסאינפורמציה. מחקר מ-2025 מציין כי הרשתות מגבירות קיטוב על ידי חשיפה בררנית.
הימין מתמודד עם אתגר כפול: להתגבר על התקשורת המרכזית ולהבטיח שהמסר שלו אמין ולא מוטה.
חוסר ייצוג
הימין טוען כי עמדותיו אינן מיוצגות הוגן. לדוגמה, תמיכה בהמשך המלחמה בעזה או בהרחבת התנחלויות מוצגת לעיתים כ"קיצונית", בעוד עמדות שמאלניות מוצגות כ"מתונות".
זה מחזק את התפיסה שהתקשורת משרתת את האליטות הישנות, ולא את הרוב הלאומי.
הצעות לפתרון: נקודת מבט ימנית-לאומית
- גיוון התקשורת: הימין דורש יצירת כלי תקשורת מגוונים, כגון הרחבת ערוץ 14 או תמיכה בפלטפורמות עצמאיות כמו "שקוף".
- שקיפות ואתיקה: תקשורת שקופה יותר, כפי שהציעה ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, יכולה לשקם אמון, אך הימין דורש שהיא תכלול ייצוג הוגן של עמדות לאומיות.
- רפורמות רגולטוריות: תמיכה ברפורמות כמו אלו של קרעי, אך עם פיקוח ציבורי למניעת השתלטות פוליטית.
- חינוך ציבורי: קידום אוריינות מדיה בקרב הציבור הימני כדי להתמודד עם דיסאינפורמציה ולהבין מסגור תקשורתי.
