מסע נוגה במדינה שמצאה את עצמה בלב סערה עולמית
מדינה של שקט, סערה וסטטיסטיקות
במשך עשורים ארוכים, שבדיה הייתה סמל למה שמכונה לעיתים "אוטופיה צפונית": מדינת רווחה מתפקדת, דמוקרטיה מתקדמת, שוויון מגדרי, זכויות אזרח נרחבות ונוף שאין ממנו פינה לאינסטגרם. אך דווקא המדינה הזו – הנקייה, הרגועה, הפמיניסטית – הפכה בשנים האחרונות לשם נרדף לסטיגמה מכאיבה: "בירת האונס של אירופה", ואפילו של העולם".
זהו כינוי מצמרר. כזה שמעורר תגובות רגשיות עזות, מבוכה, דאגה ולעיתים – שמחה לאיד מצד קולות ביקורתיים כלפי הגירה, רב-תרבותיות או פמיניזם. אבל כמו במקרים רבים אחרים, מתחת לכותרות המרעישות שוכנת מציאות הרבה יותר מורכבת, רגישה – ולעיתים גם עצובה.
במאמר זה ננסה להבין מה עומד מאחורי הנתונים, מה אמיתי ומה מעוות, מה תוצאה של מדיניות ומה שיקוף של מגמות עולמיות. נצא למסע נוגה בין עמודי דו"חות, שורות של חוק ושתיקות של אנשים.
פרק ראשון: איך הפכה שבדיה למובילה בסטטיסטיקות?
בשבדיה מדווחים בשנה בממוצע כ-7,000 מקרים של תקיפה מינית, מהם כ-2,500 מסווגים כאונס. זהו מספר גבוה משמעותית ממדינות אחרות במערב – פי כמה מגרמניה, בריטניה או צרפת. אך המספרים הללו לא בהכרח מעידים על שיעור תקיפות גבוה יותר, אלא בראש ובראשונה על שיטה שונה של סיווג, רישום ודיווח.
שיטת הספירה השבדית
-
כל מקרה של תקיפה נרשם בנפרד: לדוגמה, אישה שנאנסה במשך שלושה ימים ברצף, תיספר כשלושה מקרי אונס, לא כאחד.
-
כל דיווח, גם אם איננו מבשיל לכתב אישום, נכנס לסטטיסטיקה הלאומית.
Advertisement -
העבירות מוגדרות בהרחבה: מגע מיני כפוי גם במסגרת זוגיות ארוכה, אקטים שנחשבים ל"עבירות מין קלות" במדינות אחרות – נרשמים כשוות ערך לאונס בשבדיה.
-
במדינות רבות יש תת-דיווח משמעותי. בשבדיה, לעומת זאת, תהליכי עידוד דיווח, ליווי פסיכולוגי ומשטרתי, והטמעת גישה מגדרית — מגבירים את מספר התלונות.
במילים אחרות: במדינה שמתייחסת ברצינות יתרה לכל מקרה – גם המספרים נראים רציניים יותר. אך האם זו רק שיטת ספירה? לא לגמרי.
פרק שני: החברה השבדית במתח
מאחורי מערכת הדיווח והחוק, יש גם תהליכים עמוקים שמעצבים מחדש את החברה השבדית:
הגירה, אתניות וקונפליקטים
שבדיה קלטה מאז שנות ה-90 מאות אלפי מהגרים – תחילה מהבלקן, לאחר מכן מהעולם הערבי והמוסלמי (בעיקר עיראק, סוריה, סומליה ואפגניסטן). האינטגרציה לא תמיד צלחה. אזורי עוני פרברי נוצרו סביב הערים הגדולות, עם רמות פשיעה, אבטלה וניכור גוברות.
זה המקום שבו קונספירציות, דעות קדומות ותיעוב הדדי יכולים לבעבע. חלק מהעלייה בעבירות מין קשורה לתופעות של פערים תרבותיים, תפיסות מגדר מסורתיות, ולעיתים אף טראומות מהמלחמות. אך גם הסיקור עצמו – פעמים רבות – נגוע בגזענות, הכללות וסנסציונליות.
האם שיעור הפשיעה בקרב מהגרים גבוה יותר? הנתונים בשבדיה עצמם אינם תמיד שקופים או גלויים. מה שידוע הוא שיש קשר בין עוני, אי-שוויון חברתי ואלימות מינית, בלי קשר לאתניות. אבל שיח ציבורי – בעיקר ברשתות ובימין הפופוליסטי – דואג לקשור בין "זרים" ל"אונס", ולעיתים רחוקות בין "שבדים" ל"אלימות במשפחה".
פרק שלישי: החברה שמדברת על הכל – ומשלמת על זה מחיר
שבדיה מקדמת בעשורים האחרונים חקיקה פמיניסטית מהמתקדמות בעולם:
-
ב-2018 התקבל חוק שמגדיר אונס כמעשה מיני ללא הסכמה מפורשת – גם אם לא היה שימוש בכוח.
-
המדינה השקיעה הון בעידוד דיווח, מרכזי סיוע, ליווי משפטי לנפגעות ונפגעים.
-
מערכת החינוך מדברת על מיניות, מגדר וזכויות מגיל צעיר.
זו מדינה שמנסה לא להסתיר את האלימות, אלא להאיר עליה זרקור. זה מבורך – אך גם מבלבל. הציבור מתקשה להכיל את הסתירה בין התדמית והמציאות. השיח הופך רווי רגש, חרדה ולעיתים גם שנאה.
למעשה, ככל ששבדיה הפכה פתוחה יותר – כך היא הותקפה יותר מבחוץ. הימין באירופה ובארה"ב, גם בישראל, אימץ את שבדיה כ"סמל אזהרה": כך נראית מדינה עם יותר מדי פמיניזם, יותר מדי הגירה, יותר מדי ליברליות.
אבל האם זו האמת? או שמא זו תוצאה של אותה שקיפות – שמדינות אחרות פשוט לא מאמצות?
פרק רביעי: מאחורי המספר – האנשים
איבון בת 42, תושבת מאלמה, לא אוהבת לדבר על מה שקרה לה בגיל 19. אבל היא מספרת שבפעם הראשונה שראתה את עצמה בתוך הסטטיסטיקה, היא הבינה שאולי היא לא לבד.
"אנחנו מדינה ששותקת בשקט", היא אומרת, "אבל גם מדינה שמתחילה להבין שהשקט הזה פוגע".
בעוד הנתונים מדברים בקור – הקור האנושי נמצא באותם סיפורים לא מסופרים. נשים שפחדו לדווח. גברים שחונכו ש"גבר לא בוכה". פליטים שחיים בפחד מתמיד משיימינג חברתי. החברה השבדית נעה על התפר שבין מודרניות קיצונית לריק רגשי, בין פתיחות אקדמית לדיכאון קליני מתמשך.
סיכום: אמת מורכבת וצל כבד
שבדיה איננה "בירת האונס העולמית". היא אולי בירת השיקוף העולמית – המדינה שבה מדברים יותר, מדווחים יותר, מחוקקים יותר, ולכן גם רואים את הפצעים בצורה חדה יותר. היא שילוב של הצלחות וחולשות, של קידמה וקשיים, של נאורות ושל בורות קיימת — לפעמים באותם רחובות ממש.
קל להיתפס לכותרות, אך הרבה יותר קשה להישיר מבט אל המציאות: החברה השבדית מתמודדת עם משבר זהות, עם כעס כלפי המערכת, עם מתחים אתניים ומגדריים – כמו רבות מחברות העולם המערבי.
אבל אולי דווקא משום כך – היא יכולה לשמש נורת אזהרה. לא של "מה לא לעשות", אלא של מה קורה כשלא מסתירים.
ולכן, אולי שאלה טובה יותר מכותרת כמו "בירת האונס" תהיה:
איזו מדינה אתה מעדיף — זו שמסתירה את הפצעים? או זו שמראה אותם, גם כשהם מדממים?
ולקינוח הנה תוספת של תגובות מהימין ומהשמאל השבדי — שממחישות כיצד אותה מציאות מעוררת פרשנויות הפוכות, לעיתים עד כדי קיטוב עמוק:
תגובות מהימין השבדי: "זו לא שבדיה שגדלנו בה"
נציגי הימין השמרני והלאומני — ובעיקר מפלגת "הדמוקרטים השבדים" (Sverigedemokraterna) — רואים בנתוני האלימות המינית עדות להתפוררות החברתית שנגרמה, לטענתם, מהגירה המונית, פוליטיקת זהויות ואובדן הערכים המסורתיים.
✦ ביורן סודר, לשעבר חבר פרלמנט מהמפלגה הלאומנית:
"כשהביאו לפה עשרות אלפי גברים צעירים מתרבויות פטריארכליות שלא מכירות בשוויון מגדרי, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהסטטיסטיקות יזנקו. שבדיה הפכה למעבדה נאיבית של ליברליות מתפרקת."
✦ סגנית יו"ר המפלגה ב-2022, ג'וליה קרונליד:
"הממסד הפוליטי והתקשורתי מנסה להסתיר את הקשר בין פשיעה למהגרים. במקום לדאוג לאזרחים, הם עסוקים בלשמור על תקינות פוליטית."
עבור הימין, האלימות המינית היא סימפטום של מדיניות כושלת — שלפתה את החברה השבדית במלכודת של ערכים ליברליים שאין להם מענה פרקטי למציאות אלימה. הדרישה ברורה: החמרת הענישה, הפחתת ההגירה, חיזוק הזהות השבדית המסורתית.
תגובות מהשמאל השבדי: "ככל שנדבר יותר – נוכל לרפא"
השמאל השבדי – מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (שהובילה את המדינה רוב המאה ה-20), דרך הירוקים ועד לשמאל הרדיקלי – דוחה את ההאשמות, ורואה בדיווחים הגבוהים הצלחה מוסרית, לא כישלון.
✦ שרת המשפטים לשעבר, מורגן יוהנסון (סוציאל-דמוקרט):
"דווקא בגלל ששבדיה לוקחת ברצינות את הפשיעה המינית, אנחנו רואים יותר תלונות. עדיף אלף תלונות מדי שנה ממדינה אחת — מאשר שתיקה קולקטיבית בעשרות מדינות אחרות."
✦ חברת פרלמנט מהמפלגה הפמיניסטית (Feministiskt initiativ):
"לא המהגרים הם הבעיה – אלא הגברים. שבדים, זרים, חילונים או דתיים – התרבות הפטריארכלית חוצה גבולות. הגיע הזמן להפסיק לחפש את האשם מעבר לגדר, ולהביט במראה."
השמאל מציע פרשנות חברתית-מערכתית: הפשיעה המינית קיימת בכל מקום, אך רק בחברות פתוחות היא נחשפת. הפתרון, לדעתם, טמון בהשקעה בחינוך מגדרי, בחיזוק מנגנוני רווחה ובמניעת הדרה חברתית — כולל בקרב מהגרים.
ובתווך: רוב הציבור השבדי – מבולבל, מודאג ובעיקר שותק
בין שני הקטבים הללו עומד הציבור השבדי הרחב — שמצביע פחות וצועק פחות, אך מרגיש יותר. תחושת אובדן הביטחון, הפחד מהלילה בתחנה המרכזית של סטוקהולם, התחושה שהמדינה "משהו כבר לא כמו שהיה" — כל אלו מבעבעים מתחת לפני השטח.
הדיאלוג הציבורי בשבדיה היום שביר, קוטבי ולפעמים – פאסיבי. רבים מהשבדים חשים שאיבדו שליטה על הסיפור של עצמם. שהסטטיסטיקה השתלטה על הרגש, שהתקינות השתיקה את הכאב, ושהפתיחות הליברלית לא תמיד ידעה להציב גבולות ברורים.
זהות חצויה – אומה בין תקווה לחרדה
אם נקשיב היטב, נזהה ששתי העמדות — הימנית והשמאלית — משקפות חרדה אמיתית. הימין מפחד מאובדן התרבות והביטחון. השמאל חושש מאובדן המוסר והסולידריות. ושבדיה כולה — נעה בין תחושת חוסר אונים לגאווה אתית על כך שהיא עדיין מדינה שלא מפנה את המבט מהכאב, אלא מנסה – בדרכה – לטפל בו.
ולקינוח – לאור מסעה של הילדה השבדית המטורפת גְּרֵטָה טינטין אלאונורה ארנמן טוּנְבַּרִי לעזה
יקירת השמאל ההזויה, הידועה בשמה המקוצר גרטה טונברג … כולנו לבטח מאחלים לה למצוא "עוד מהטוב הזה" על חופי עזה
