עיתונות החצר הפכה לכלב שמירה של צד אחד בלבד

כך איבדה התקשורת את ייעודה והפכה לנשק נגד הימין

מ"כלב שמירה של הדמוקרטיה" – לחיית מחמד של האליטה

camera-1816353_640עיתונות חופשית היא מהיסודות המרכזיים של משטר דמוקרטי. תפקידה: לחשוף שחיתויות, לבקר את השלטון, להצליב עובדות ולהעניק במה רחבה למגוון דעות. אלא שבישראל של העשור האחרון – והאצה מסחררת מאז 2015 – התקשורת המרכזית נטשה את תפקידה כצופה ניטרלי מהצד והפכה לזרוע אקטיבית במערכה אחת בלבד: המערכה נגד הימין.

אם פעם היה איזון (או לפחות העמדת פנים של איזון), כיום מדובר בעובדה מוגמרת: עיתוני הדגל, ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט והפאנלים הפוליטיים הם חומת מגן של מחנה השמאל, מגויסים, מתודלקים, ולעיתים גם מתואמים. הם לא שואלים – הם משדרים עמדה. הם לא חוקרים – הם רודפים. הם לא מאזנים – הם משתיקים.

כיצד הפכה התקשורת הישראלית ל"עיתונות חצר", מדוע היא נובחת רק על צד אחד – ומה המשמעויות העמוקות לכך עבור הדמוקרטיה, החברה והאמון הציבורי.

מהי בכלל עיתונות חצר?

המונח "עיתונות חצר" (Court Journalism) מתאר תקשורת שאינה עצמאית אלא נאמנה לממסד – לא כאמצעי לביקורתו אלא כספק לגיטימציה, תדמית והגנה.
בעבר, מדובר היה בעיתונים מטעם שלטון – היום זו עיתונות שבוחרת צד אידיאולוגי ומשרתת אותו במסווה של חופש ביטוי.

בישראל – החצר היא השמאל, העיתונות היא החייל

  • מערכת המשפט? מגוננים.
  • אקדמיה? מגוננים.
  • מחאות שמאל? שידור חי, פרשנות אוהדת, ליטוף.
  • ראש ממשלה מהימין? כל צעד – חשוד. כל מילה – מסולפת. כל פעולה – נבדקת בזכוכית מגדלת + סאבטקסט.

איך זה נראה בפועל?

1. הסיקור המשפטי – מיקרוסקופ לימין, פילטר לשמאל

  • משפט נתניהו קיבל כיסוי של סדרת מתח – כל טפטוף הודלף לפרשנים עוד לפני שהגיע לספסל הנאשמים.
  • פרקליטים הוצגו כקדושים, העדים כמלאכים, והתמלולים – כטקסטים מקודשים.
  • לעומת זאת, כאשר נחשפות שגיאות של היועמ"ש, או הדלפות לא חוקיות – כמעט ואין סיקור.

ומה עם פרשות כמו עמותות ברק, אולמרט, או מכתבי אלשיך נגד שופטים?
״עבר, לא מעניין, זוטות." רק כשמדובר בליכוד – מדובר במהות.

2. המחאות – הכל תלוי בצד

נושא תגובת התקשורת אם מדובר בשמאל אם מדובר בימין
חסימת כבישים "זעקה אותנטית של ציבור דואג" "עבריינות, סכנה ציבורית"
הפגנה מול בית פרטי "אקט דמוקרטי לגיטימי" "הסתה, הטרדה, אנטי־חוקי"
תוקפנות של מפגינים "תסכול מובן" "קיצוניות מסוכנת"

עיתונותכך למשל, כשמפגינים מחו נגד הרפורמה המשפטית, שיבשו את נתב"ג, חסמו כבישים, ניפצו חלונות – זכו לאהדה תקשורתית, שידור חי ומסוק מעל הראש.
אבל כשהורים שכולים חוסמים כביש בדרישה להכות בחמאס? – פתאום זו "הקצנה", "תסיסה", "פגיעה בשלטון החוק".

Advertisement

3. סיקור ההתנחלויות והמתיישבים

  • מתיישבים מותקפים? – "תקרית לא ברורה"
  • פלסטיני נפגע? – "מתנחלים אלימים תקפו באכזריות"
  • שייח ג’ראח? – "משפחות בסכנת גירוש"
  • אבנים על רכב ישראלי? – "עימותים אלימים בגדה"

עיתונות שמקבלת את נרטיב הסהר האדום כעובדה, אבל מטילה ספק בדובר צה"ל – כבר לא עיתונות, אלא דוברות של הצד השני.

מדוע זה קרה?

1. הרכב אנושי אחיד

העיתונאים עצמם – בוגרי אוניברסיטאות שמאל, חיים בגוש דן, מצביעים למרצ או עבודה, קוראים "הארץ", מזדהים עם מאבקים "מתקדמים".
כשכולם באולפן חושבים אותו דבר – קשה להבחין מתי זה דיווח ומתי זו עמדה.

2. השפעת מערכת המשפט על העיתונות

בג"ץ, הפרקליטות והיועמ"שים שומרים על ערכים ליברליים – והתקשורת לא מבקרת אלא מצטרפת.
היא משרתת את ה"עליונים", כי היא רוצה להיות חלק מהם.

3. תפיסת עליונות מוסרית

השמאל רואה בעצמו "נאור", "מתקדם", "הומניסטי" – ובתקשורת זה מקבל ביטוי קבוע.
מי שמתנגד לגישה הזו – הופך מיד ל"חשוך", "לאומן", "פאשיסט".

השפעת התקשורת החדשה – החרב שנשלפה נגדם

הימין הבין: המשחק מכור. לכן הוא לא מבקש להיכנס לחדשות 12 – הוא פשוט מקים אלטרנטיבה:

  • ערוצים עצמאיים כמו ערוץ 14
  • רשתות חברתיות – טוויטר, טלגרם, פודקאסטים
  • יוטיוברים ימנים, משפיעני רשת מהפריפריה, חשבונות תוכן מחתרתיים

התוצאה:

למרות מסע תקשורתי מתמשך, הימין שומר על כוחו.
ואם בעבר הייתה לעיתונות היכולת "להפיל שלטון" (כמו ב־1999), הרי שכיום הציבור איבד בה אמון.

המחיר – אמון ציבורי שהולך ואובד

  • רוב הציבור חושב שהתקשורת מוטה – לא מקצועית ולא מאוזנת
  • עיתונאים נתפסים כ"פעילים פוליטיים" יותר מאשר "עובדי מידע"
  • כשכולם נובחים על צד אחד – הציבור מתחיל לחשוב שיש משהו שמסתירים ממנו

ואז מגיע השלב המסוכן באמת:
אפילו כשיש ביקורת אמיתית – אף אחד כבר לא מקשיב.
כשהכול הפך להאשמה נגד נתניהו – גם כשהוא טועה באמת, הציבור כבר לא מאמין.

כך מאבדת הדמוקרטיה כלי קריטי: את אמון הציבור בכלב השמירה.

הפתרון – לא איזון מלאכותי, אלא שקיפות ואומץ

הימין לא דורש עיתונות שתתיישר איתו. הוא מבקש:

  • שקיפות – תאמרו: "אנחנו נוטים שמאלה" ולא תתחזו לאובייקטיביים
  • שיח מאוזן – אם מביאים פרופסור שמאלני, תביאו גם ימין אינטלקטואלי (ולא את "הדובר מהמתנחלים")
  • ביקורת אמיצה – גם כלפי מערכת המשפט, היועמ"ש, האליטות הכלכליות
  • הפסקת הפטרונות – הימין הוא רוב במדינה. תתחילו להתייחס אליו ככזה.

כשהכלב שומר רק על דלת אחת – כל השאר נפרצות

התקשורת בישראל ויתרה על הבכורה המקצועית – בעד שייכות שבטית.
היא מלקקת את ידו של השמאל, ונובחת בעוז – רק כשמישהו מהימין מתקרב למוקדי הכוח.
אבל הציבור כבר לא קונה את זה. הוא מפנה עורף לטלוויזיה, מחפש תוכן אחר, ובונה לעצמו עולם ידע אלטרנטיבי.

האם נזכה לעיתונות חופשית באמת – או שנמשיך לראות את אותו כלב, נובח באולפנים, עוקץ את הציבור הימני, ומקשקש בזנב כלפי האליטה הישנה?

זו כבר שאלה של זמן – או של שינוי עומק.

 

 

Advertisement

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *