כלכלת המימן: מרכיב במשוואה האנרגטית או בועה נוספת?

הגיאו-כלכלה של הגז הכי קל ביקום

בעשורים האחרונים, כל מי שמדבר על שינוי אקלימי, מתישהו מזכיר את המילה "מימן". אבל לאחרונה, המונח "כלכלת המימן" חודר גם לשיח הגיאופוליטי, הפיננסי והתעשייתי. מדינות משיקות תוכניות לאומיות, חברות אנרגיה מחתימות מזכרי הבנות, והנושא אפילו מוזכר בפסגות G7 ו-G20.

האם אנחנו עדים להולדתה של כלכלה חדשה ממש – תעשיית ענק שתבוסס על מימן, תשנה את מאזן הסחר העולמי ותחליף את הנפט בתור מנוע גיאופוליטי עולמי?

או שמא מדובר בעוד חלום מתוק שמסתיים, כמו רבות מההבטחות הסביבתיות, בעמוד האחורי של הדוחות הכספיים?

מימן – הסחורה הבאה?

ברמה הבסיסית, כלכלת המימן כוללת שלושה רכיבים:

ייצור מימן – באמצעות גז טבעי (אפור), אנרגיה גרעינית (ורוד), או אנרגיה מתחדשת (ירוק).
שינוע ואחסון – צינורות, מכלים, נוזלים דחוסים, או אפילו הפקה ישירה באתר היעד.
שימוש – ברכבים, תעשיות כבדות, חימום, גיבוי לרשת החשמל ועוד.

מדינות שמצליחות לייצר מימן בזול ובקיימות – עשויות להפוך ל"יצואניות אנרגיה נקייה", בדומה לתפקידה של סעודיה בעולם הנפט.

מי נכנס לזירה – ומדוע?

אוסטרליה

מהפכה שקטה מתרחשת שם – המדינה שופעת שמש ורוח, אבל גם מים ומרחבים. אוסטרליה מקימה מתקני ענק לייצור מימן ירוק עם כוונה לייצא ליפן, קוריאה וסינגפור. היא כבר חתמה על עסקאות מימן עם גרמניה.

סעודיה

אם חשבתם שסעודיה תוותר על מעמד הספקית האנרגטית של העולם – טעיתם. בנוום (Neom), העיר העתידנית שהם מקימים, מוקם מתקן ייצור מימן ירוק מהגדולים בעולם. סעודיה ממצבת את עצמה גם בעולם של "נון-קרבון".

האיחוד האירופי

רואה במימן חלק בלתי נפרד מהמאבק במשבר האנרגיה, ובעיקר כדרך להיפרד מהתלות בגז הרוסי. הולנד, גרמניה ופורטוגל מקימות צינורות ייעודיים למימן, ויש אפילו שיח על "תשתית מקבילה לתשתית הגז", כלומר רשת אירופית למימן.

צ’ילה

מדינה קטנה עם פוטנציאל גדול – מדבר אטקמה הוא אחד האזורים הסולאריים הטובים בעולם. צ’ילה שואפת להפוך למעצמת יצוא מימן ירוק.

קווי שינוע חדשים – ומאבקי שליטה חדשים

שלא כמו נפט, מימן לא ניתן לשנע בקלות. הוא דליל, נדיף, ודורש קירור עמוק או דחיסה בלחץ גבוה. המשמעות: מדינות מחפשות דרכים להמיר אותו לחומר קל יותר להובלה – למשל, אמוניה (NH₃), שאותה ניתן לייצא ולאחר מכן "לפצח" חזרה למימן.

מכאן נולד גם המתח הגיאופוליטי:

יפן משקיעה באוסטרליה, אבל גם חוששת מסין שתנסה להשתלט על השוק.
גרמניה בונה את יחסי הסחר עם צ’ילה ועם נמלים באפריקה.
סעודיה מציעה אמוניה כחולה (מימן מגז טבעי עם לכידת פחמן) – ולוחצת שזה ייחשב "ירוק מספיק" לאיחוד.

השקעות ממשלתיות ומרוץ בינלאומי

רק בשנת 2024 הוקצו ברחבי העולם יותר מ-90 מיליארד דולר ביוזמות מימן, רובן ממשלתיות.
חלק מהתוכניות כוללות:

Hydrogen Valleys – אזורים תעשייתיים שמתבססים על מימן בלבד.
קונסורציומים בין-מדינתיים – למשל, פרויקט H2Med שמעביר מימן מספרד לצרפת.
הוזלות מיסוי ורגולציה – לצורך האצה של השקעות פרטיות.

חסמים כלכליים – המספרים עדיין לא מסתדרים

אמנם מימן ירוק הוא החלום, אבל ייצורו יקר פי 3–6 ממימן אפור. בנוסף, העלות הגבוהה של תשתיות, בעיות באחסון ובשינוע, והצורך ברגולציה ברורה – כל אלו הופכים את ההשקעות כיום למסוכנות.

המשקיעים רוצים ודאות, והרגולטורים עדיין מתלבטים. כרגע, המומנטום מובל על ידי סובסידיות – לא רווחיות.

לישראל יש מה לחפש?

באופן מפתיע – כן, ובמיוחד באילת ובנגב.
השילוב בין קרינת שמש, שטחים פתוחים, נמל ימי (אילת), תשתיות מתפתחות ומיקום גיאוגרפי נוח – עשוי לאפשר לישראל להיכנס כשחקן אזורי.

פיילוט ראשון במועצה אזורית רמת הנגב מנסה להקים תחנה שלמה על טהרת המימן. אבל חסרה תוכנית לאומית, ובלי השקעה ממשלתית ייעודית – ישראל תישאר מאחור.

המימן – לא רק תחליף דלק, אלא חלק מסדר עולמי חדש?

כמו הנפט בשנות ה-40, הגז בשנות ה-80, והשבבים בשנות ה-2000 – המימן עשוי להפוך למשאב אסטרטגי במאה ה-21.
אבל הדרך לשם רצופה חישובים כלכליים, מהפכות טכנולוגיות, מאבקי רגולציה ובעיקר – שאלה פשוטה אחת:

האם המימן באמת יהיה מספיק זול, בטוח ונגיש – כדי להצדיק את כל הסיפור הזה?

כרגע, העולם שם את הז'יטונים שלו – אבל רק הזמן יגלה אם מדובר באס חדש בשרוול או בקונספציה טכנולוגית שתתנדף, כמו… ובכן, מימן.