השפעת התקשורת על התודעה הציבורית בזמן מלחמה

איך עיתונות, מסכים ורשתות עוזרים לנו להבין (או לעוות) את המציאות בשעת חירום

כשהפצצות נוחתות – החדשות מתפוצצות

בזמן מלחמה, כאשר הקרקע רועדת לא רק תחת הרגליים אלא גם בתודעה, התקשורת הופכת לשחקן מרכזי. היא לא רק מדווחת על מה שקורה – היא מעצבת את מה שנחווה כקורה. מה שנאמר במהדורה המרכזית, נכתב בטלגרם, עולה בסטורי – משפיע על איך אנשים מרגישים, מתנהגים, תופסים את המציאות, ולעיתים גם – כיצד מקבלים החלטות גורליות.

אבל איך בדיוק פועלת ההשפעה הזאת? האם התקשורת מרגיעה או מסעירה? מאחדת או מפלגת? האם היא משקפת את המצב – או יוצרת אותו?

תיווך המציאות – איך חדשות יוצרות מציאות

במצבי שגרה, לציבור יש אפשרות לבדוק מידע, להשוות מקורות ולהחליט בעצמו. במלחמה – הזמן מצטמצם, הלחץ גובר, והצורך במידע מיידי נהיה קריטי. כאן נכנסת התקשורת לתפקיד כפול:

• מקור מידע חיוני – חדשות על אזעקות, הנחיות פיקוד העורף, מצב הלחימה.

• מתווכת רגשית – איזון בין דרמה, רגש, תקווה ופחד.

אבל כל אמצעי תקשורת גם בוחר מה להראות, מה להסתיר, איך למסגר את הסיפור, מי יהיה הגיבור ומי הנבל.

Advertisement

המונח המקצועי לכך הוא Framing – מסגור. האם זו "מלחמה על הישרדות", "מבצע נקמה", או "אסון הומניטרי"?
המסגור קובע האם הצופה יזדהה עם הצד הלוחם או עם הקורבן. האם ירגיש נחמה – או פאניקה.

ההשפעה הרגשית – מהדורות כמו זריקת אדרנלין

במהלך מלחמות, מהדורות החדשות הופכות לסדרה מרובת פרקים. הדיווחים חוזרים שוב ושוב, הסרטונים מטושטשים אך דרמטיים, הכתבים בחזית מדווחים עם קסדות ומעילי מגן.

ההשפעות על הצופה:

• חרדה מוגברת: ריבוי תמונות של הרס, דם, בכי – יוצר עומס רגשי.

• תחושת איום מתמשך: גם כשהמצב רגוע יחסית – החדשות מחזיקות את המתח.

• פוסט טראומה עקיפה: גם מי שלא נפגע ישירות – סופג טראומה דרך המסך.

• קהות רגשית: עודף חשיפה עלול ליצור ניתוק רגשי – תגובת הגנה אוטומטית.

לכן, לא מעט פסיכולוגים ממליצים להגביל חשיפה תקשורתית בזמן חירום, במיוחד אצל ילדים וקשישים.

רשתות חברתיות – קרב על התודעה

אם בעבר האזרחים צרכו חדשות פסיבית, כיום הם גם מפיקים אותן.
בטוויטר, פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק – כל אחד יכול לפרסם תמונה מהזירה, לכתוב פוסט מרגש, או לשתף תיאור שטרם עבר אימות.

יתרונות:

• מידע מהיר וזמין

• שיקוף של מגוון קולות

• אפשרות להזדהות וליצור קהילת תמיכה

חסרונות:

• פייק ניוז והפצת שמועות

• מניפולציה רגשית (למשל: תמונות מזויפות שמוצגות כהתרחשות עדכנית)

• דה-לגיטימציה של הצד השני – כל צד יוצר "אמת משלו"

הרשתות הן זירה פתוחה של מלחמה תודעתית. מדינות, ארגונים ואף אזרחים פרטיים לוקחים חלק ב"מערכה על הנרטיב" – לא פחות מאשר בזירה הצבאית.

התקשורת ככוח מלכד – או מפלג

בזמן מלחמה, אחד מתפקידיה המרכזיים של התקשורת הוא גיבוש זהות קולקטיבית. שימוש במונחים כמו "כולנו יחד", "חזית אחידה", "העם איתך" – מייצר תחושת סולידריות.

אך לצד זאת, התקשורת יכולה גם להעצים שסעים:

• הפרדה בין "אנחנו" ל"הם" – לעיתים גם בתוך החברה עצמה (יהודים-ערבים, מרכז-פריפריה, ימין-שמאל).

• הצגה מגמתית של קבוצות מסוימות – תיוגים, דה-הומניזציה.

• חיפוש אשמים פנימיים – במקום לבקר מדיניות או לחפש פתרון, יש נטייה לחפש "בוגדים", "מכחישים", "תוקעים מקלות בגלגלים".

אובייקטיביות מול פטריוטיות

שאלה נוקבת שמתעוררת בזמן מלחמה היא: האם תקשורת צריכה להיות אובייקטיבית – או מגויסת?

• מצד אחד: תקשורת אחראית צריכה לשאול שאלות, להצביע על כשלים, לבדוק את השלטון.

• מצד שני: בזמן מלחמה – הציבור מצפה לאחדות, לתמיכה בלוחמים, ולהימנעות מביקורת שעלולה "לפגוע במורל".

בישראל, דילמה זו בולטת במיוחד. מערכות החדשות מוצאות את עצמן מתמרנות בין דובר צה"ל לדובר הציבור, בין מחויבות לדמוקרטיה למחויבות ללאום.

עיתונות מקוונת מול עיתונות מסורתית

עם השינוי בצריכת התקשורת, התודעה הציבורית מקבלת תכנים בזמן אמת אך בצורה מבוזרת.

בעוד שבעבר מהדורה מרכזית קבעה את הטון – כיום מאות מקורות מתחרים על תשומת הלב. האלגוריתם של פייסבוק לא בהכרח מקדם את מה שנכון – אלא את מה שמעורר תגובה.
וכך, פוסטים קיצוניים, סרטונים מזעזעים או שקרים גסים – עשויים לקבל חשיפה עצומה, בעוד דיון רציני ומעמיק יידחק לשוליים.

ההשפעה הפוליטית – עיצוב דעת קהל, עיצוב מדיניות

מה חושב הציבור על המשך הלחימה? על הפסקת אש? על הסכם עתידי?

במקרים רבים, עמדות אלו אינן רק פרי ניתוח רציונלי של העובדות – אלא תוצאה של האופן שבו סיקור תקשורתי ממסגר את האירועים.
פוליטיקאים קשובים לדעת הקהל, ולכן מתקבלות החלטות צבאיות-מדיניות גם לפי איך שהתקשורת "מספרת" את הסיפור – ולא רק לפי הערכת מצב אסטרטגית יבשה.

הכוח והאחריות

לתקשורת בזמן מלחמה יש כוח אדיר: להרגיע או להסעיר, לאחד או לפלג, להעצים או לדכא.
היא קובעת מה נזכור, איך נבין את המציאות, ובעיקר – מה נרגיש לגביה.

לכן, האחריות של עיתונאים, עורכים, משפיענים, וגם אזרחים – עצומה.
בדקו מקורות. הימנעו מהפצה פזיזה. שאלו שאלות. חפשו אמת – לא רק רגש.
כי בסופו של דבר, גם הקרב על המציאות – מתרחש בתוך הראש שלנו.

כמו שאמר פעם מרשל מקלוהן:
"המדיה היא המסר – ובזמן מלחמה, היא גם הנשק."

Advertisement