שלטון המשפט או שלטון העם?

השפעת בתי המשפט על המדיניות הציבורית בישראל

בעשורים האחרונים, מדינת ישראל עוברת תהליך עמוק ושקט של שינוי משטרי. מה שהחל כדמוקרטיה פרלמנטרית קלאסית, שבה הנציגים הנבחרים של הציבור מעצבים את פני החברה, הפך למה שרבים בימין הלאומי מכנים "יוריסטוקרטיה" – שלטון המשפטנים. השפעת בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, על המדיניות הציבורית בישראל היא כיום הגורם המכריע ביותר בעיצוב דמותה של המדינה, לעיתים קרובות בניגוד מוחלט לרצון הבוחר.

במאמר זה ננתח את עומק המעורבות המשפטית בתחומי החיים השונים, מהביטחון וההתיישבות ועד לכלכלה וזהות לאומית, מנקודת מבטו של המחנה הלאומי הרואה בכך פגיעה אנושה בדמוקרטיה וביכולת המשילוח של הימין.

1. המהפכה החוקתית: המפץ הגדול של האקטיביזם

נקודת המפנה ההיסטורית היא "המהפכה החוקתית" של שנות ה-90, בהובלת הנשיא בדימוס אהרן ברק. באמצעות פרשנות מרחיבה לחוקי היסוד ("כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק"), העניק בית המשפט לעצמו את הסמכות לבטל חוקי כנסת.

עבור הימין הלאומי, לא מדובר רק בהגנה על זכויות אדם, אלא בנטילת סמכות לא דמוקרטית. בעוד שהכנסת היא הריבון המייצג את פסיפס הדעות בעם, בג"ץ פועל כ"סופר-ממשלה". באמצעות כלי "העליונות החוקתית", בית המשפט הפך לשחקן וטו בכל סוגיה ציבורית משמעותית.

Advertisement

2. הפגיעה בביטחון ובמאבק בטרור

אחת הזירות המכאיבות ביותר עבור הימין הלאומי היא התערבות בג"ץ במדיניות הביטחון. תחת האצטלה של "מידתיות" ו"סבירות", בית המשפט הגביל שוב ושוב את יכולתה של מערכת הביטחון להילחם בטרור ביעילות:

• הריסת בתי מחבלים: עיכובים ממושכים וצמצום השימוש בכלי זה, שנתפס בימין כמרתיע חיוני.

• גדר ההפרדה: התערבות בשיקולים מבצעיים-ביטחוניים של תוואי הגדר מטעמים הומניטריים, תוך העדפת זכויות הפרט של האוכלוסייה העוינת על פני ביטחון אזרחי ישראל.

• נוהל שכן וסיכולים ממוקדים: הגבלות משפטיות שסיכנו, לדעת רבים בימין, את חיי חיילי צה"ל בשטח.

בימין טוענים כי "הכל שפיט", מושג שטבע ברק, הוביל לכך ששופטים חסרי הכשרה ביטחונית יושבים כערכאת ערעור על החלטות אלוף הפיקוד או הרמטכ"ל.

3. התערבות בזהות היהודית ובהתיישבות

השפעת בתי המשפט ניכרת במיוחד בניסיון לעצב מחדש את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

• חוק האזרחות: בג"ץ אתגר שוב ושוב את המדיניות המונעת איחוד משפחות פלסטיניות בתוך תחומי הקו הירוק, מדיניות שנועדה לשמור על הרוב היהודי.

• ההתיישבות ביהודה ושומרון: סדרת פסקי דין שהובילו לפינוי יישובים (כמו עמונה, נתיב האבות וח'אן אל-אחמר – שבו הפינוי עוכב בלחץ משפטי ובינלאומי) יצרה תחושה שבית המשפט פועל כזרוע של ארגוני שמאל קיצוני. השופטים אימצו לעיתים קרובות פרשנות משפטית מחמירה כלפי יהודים ומקלה כלפי בנייה ערבית לא חוקית.

• הסטטוס-קוו הדתי: התערבות בנושאי כשרות, שבת וגיור שחקה את ההסכמות ההיסטוריות ודחפה לכיוון של מדינת "כל אזרחיה" ליברלית, תוך דחיקת הערכים המסורתיים של רוב הציבור.

4. הכלים המשפטיים לסירוס הממשלה: סבירות וייעוץ משפטי

מעבר לפסקי הדין, השפעת מערכת המשפט על המדיניות הציבורית יומיומית וסמויה מן העין דרך שני מנגנונים מרכזיים:

1. עילת הסבירות: כלי המאפשר לשופטים לבטל החלטת ממשלה פשוט כי היא לא נראית להם "סבירה". אין מדובר בעבירה על החוק, אלא בהחלפת שיקול הדעת של השר הנבחר בשיקול הדעת של השופט. זהו הכלי המרכזי שמונע מינויים, עוצר רפורמות כלכליות ומקפיא החלטות דרג פוליטי.

2. ממשלת היועמ"שים: הפיכת הייעוץ המשפטי מ"מייעץ" ל"מחייב". כיום, שר בישראל אינו יכול לקדם מדיניות אם היועץ המשפטי של משרדו מתנגד לכך. נוצר מצב שבו הפקידות המשפטית היא המנהלת בפועל את המדינה, בעוד השרים נושאים באחריות ללא סמכות.

5. השלכות כלכליות: בלימת צמיחה ומשילות

גם בתחום הכלכלי, בית המשפט אינו מהסס להתערב. דוגמה מובהקת היא "מתווה הגז", שבו בג"ץ ביטל סעיף מרכזי (פסקת היציבות) ועכב בשנים את הוצאת הגז מהאדמה, מה שגרם לנזק של מיליארדי שקלים לקופת המדינה. התערבות זו יוצרת חוסר ודאות עסקי ומרתיעה משקיעים זרים שחוששים שהסכמים עם הממשלה יבוטלו בבית המשפט.

סיכום: הדרך לתיקון

מנקודת המבט של הימין הלאומי, המצב הנוכחי הוא עיוות של הרעיון הדמוקרטי. כאשר בית המשפט מעצב מדיניות ציבורית, הוא עושה זאת ללא דין וחשבון לבוחר (Accountability). אם הציבור אינו מרוצה מהמדיניות, הוא אינו יכול להחליף את השופטים בקלפי.

השפעת בתי המשפט הפכה למחסום הגדול ביותר בפני מימוש רצון הבוחר הימני. התיקון, לפי תפיסה זו, חייב לכלול:

• גיוון הרכב השופטים כך שישקפו את ערכי הציבור הישראלי.

• הגדרת סמכויות ברורה המונעת מבית המשפט לבטל חוקי יסוד או להתערב בסוגיות מדיניות וביטחוניות מובהקות.

• החזרת היועצים המשפטיים לתפקידם המקורי כיועצים ולא כמחליטים.

רק השבת האיזון בין הרשויות תבטיח שישראל תישאר מדינה שבה העם הוא הריבון, והמדיניות הציבורית נקבעת בבית הנבחרים – ולא באולם הדיונים.

Advertisement