השימוש בטכנולוגיה כ"מתווך": השפעת המדיה החברתית והניו-מדיה על הפצת דימויי המלחמה
האם השימוש ב-AI (כדי ליצור דימויים ריאליסטיים של הרס או תקווה) נתפס כאתי או כמעורר התנגדות בהקשר זה.
ב-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התחילו להופיע בטלגרם ובטוויטר (אז עדיין טוויטר) סרטונים קצרים של מחבלי חמאס רוכבים על טנדרים לבנים ומצלמים את עצמם יורים ברכבים אזרחיים בכביש 232.
תוך דקות הסרטונים כבר זכו לעשרות אלפי צפיות, שיתופים ותגובות. לא היה צורך בעיתונאי, בצלם מלחמה מקצועי או בערוץ חדשות.
הטלפון הנייד של המחבל הפך להיות המצלמה, הרשת החברתית הפכה לעורך ולמפיץ, והקהל העולמי הפך לעד ראיה בזמן אמת.
זו הייתה אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שמלחמה שלמה (לפחות בשלביה הראשונים) תועדה, הופצה ו"נצרכה" כמעט אך ורק דרך מה שמכונה "ניו-מדיה" – פלטפורמות שבהן כל משתמש הוא גם יוצר, גם מפיץ וגם צרכן.
התופעה הזו אינה חדשה עקרונית. כבר במלחמת וייטנאם דיברו על "מלחמת הסלון" – הטלוויזיה הביאה את הזוועות לבתים האמריקאיים.
אבל יש הבדל מהותי: בעוד הטלוויזיה הייתה מתווכת מרכזית, חד-כיוונית ומבוקרת (גם אם באופן חלקי), המדיה החברתית היא מתווכת מבוזרת, דו-כיוונית ובלתי נשלטת כמעט.
היא לא רק מעבירה את הדימוי – היא מעצבת אותו, מגבירה אותו, מקצינה אותו ומשנה את משמעותו בזמן אמת.
הטכנולוגיה הפכה מ"מתעדת" ל"מתווכת" במלוא מובן המילה: היא לא רק מציגה את המלחמה, היא יוצרת את המלחמה כחוויה תקשורתית.
המדיה החברתית כזירה של "דימוי-מלחמה" מיידי ובלתי מצונזר
במלחמת "חרבות ברזל" ראינו שלושה סוגי דימויים שהופצו במהירות שיא:
א. דימויים שצולמו על ידי לוחמי האויב (גופרו של מחבלים, סרטוני "גאווה" של חיזבאללה). ב. דימויים שצולמו על ידי אזרחים (סרטוני זוועות מהקיבוצים, תיעוד מהפגנות בעזה). ג. דימויים שצולמו על ידי צה"ל (סרטוני חיסולים מדויקים, תקיפות אוויריות ב-4K).
כל אחד מהסוגים האלה עבר תהליך ויראלי שונה, אבל המשותף לכולם הוא שהפצתם לא עברה דרך מסננות מסורתיות. התוצאה הייתה הצפה של דימויים קשים, לעיתים בלתי ניתנים לאימות, שלעיתים שינו את השיח הציבורי עוד לפני שהעובדות התבררו.
המחקר של חוקרת התקשורת לילך ניר (2024) מראה כי ב-48 השעות הראשונות של המלחמה נחשפו יותר מ-68% מהישראלים לדימויים קשים שלא עברו שום סינון או הקשר. זה יצר טראומה קולקטיבית חדשה – "טראומת רשת" – שבה האדם לא רק שומע על הזוועה, אלא רואה אותה בלולאה אינסופית, משתף אותה, מגיב עליה, ולעיתים אף הופך לחלק ממנה.
מהירות מול עומק: המחיר של המיידיות
המדיה החברתית מקצרת את הזמן בין אירוע לבין תגובה רגשית גלובלית, אבל היא גם מקצרת את הזמן לעיבוד, להקשר ולבדיקה. דימוי של בניין קורס בעזה יכול להפוך תוך דקות לסמל של "רצח עם" או של "ניצחון על הטרור" – תלוי באיזה צד של האלגוריתם הוא נוחת. האלגוריתמים של טיקטוק, אינסטגרם ו-X מעדיפים תוכן רגשי קיצוני, ולכן דימויים קשים או מניפולטיביים זוכים לחשיפה גדולה יותר מאשר דימויים מורכבים או מאוזנים.
התוצאה היא עולם שבו "האמת הראשונית" (הדימוי הראשון שרואים) חזקה בהרבה מהאמת העובדתית. דוגמה קלאסית היא סרטון הילדה הפצועה מעזה שהופץ מיליוני פעמים כ"הוכחה" לפשעי מלחמה ישראליים – עד שהתברר שהיא נפצעה בתאונת דרכים שבועות קודם. אבל בשלב הזה הנזק התקשורתי כבר נעשה.
כניסתה של הבינה המלאכותית: מדימוי מתווך לדימוי מזויף-למחצה
בשלב מאוחר יותר של המלחמה (ובמלחמות מקבילות כמו אוקראינה-רוסיה) נכנסה הבינה המלאכותית לשדה הקרב התקשורתי. כלים כמו Midjourney, DALL-E ו- Stable Diffusion אפשרו ליצור תוך שניות דימויים ריאליסטיים להחריד של הרס, פליטים, ילדים בוכים או חיילים גוססים – גם כאשר לא היו דימויים אמיתיים זמינים.
חלק מהשימושים היו פרו-פלסטיניים: תמונות של ילדים תחת הריסות שהתבררו כיצירות AI. חלק היו פרו-ישראליים: תמונות של "חיילי צה"ל מחבקים ילדים עזתיים" שכמובן מעולם לא צולמו. בשני המקרים, הדימויים עוררו רגשות עזים לפני שהתגלו כמזויפים – ולעיתים גם אחרי כן.
השאלה האתית: האם מותר להשתמש ב-AI כדי "למלא חלל ויזואלי"?
כאן מגיעה השאלה המרכזית והמורכבת ביותר: האם יש הצדקה אתית ליצור דימויים מלאכותיים של סבל או של תקווה כאשר הדימויים האמיתיים אינם זמינים, מסוכנים לצילום או קשים מדי להשגה?
ישנן שלוש גישות עיקריות:
א. הגישה האבסולוטית ("לא בשום תנאי") זו עמדתם של רוב העיתונאים המסורתיים וארגוני זכויות אדם. דימוי מזויף – גם אם הוא "מייצג נאמנה" את המציאות – הוא שקר ויזואלי. הוא פוגע באמון הציבור, מקל על מניפולציה ומטשטש את הגבול בין מציאות לדמיון.
ב. הגישה הרלטיביסטית ("מותר אם הכוונה טובה והדימוי מדויק") אמנים ואקטיביסטים רבים טוענים שמאז ומתמיד השתמשו בדימויים סמליים כדי לעורר מודעות. הציור "גרניקה" של פיקאסו לא היה תצלום של ההפצצה, ועדיין הוא נחשב לאחד הדימויים החזקים ביותר נגד מלחמה. אם AI יכול ליצור "גרניקה מודרנית" שתיגע במיליונים – מדוע לא?
ג. הגישה הפרגמטית ("הכל כבר מזויף, אז לפחות שיהיה יפה ומשפיע") זו העמדה הצינית-למחצה ששומעים יותר ויותר בקרב יוצרי תוכן דיגיטליים: בעולם שבו 90% מהדימויים עוברים פילטרים, עריכה ו-manipulation – הגבול בין "אמיתי" ל"מלאכותי" כבר מטושטש ממילא. אם דימוי של AI גורם לאנשים לתרום לעזתים או להתגייס לצה"ל – הוא עשה את שלו.
מקרה בוחן: הפוסט של שלום בוגוסלבסקי (פברואר 2024)
הכותב והאמן הישראלי שלום בוגוסלבסקי פרסם סדרת תמונות AI של "עזה אחרי המלחמה" – עיר ירוקה, מודרנית, עם מגדלים, פארקים וילדים משחקים. התמונות לוו בטקסט: "ככה זה ייראה כשננצח באמת". הפוסט זכה לעשרות אלפי שיתופים – חלקם בהתלהבות, חלקם בזעם. המבקרים טענו שזה "דיסני-פיזציה של סבל אנושי", התומכים טענו ש"מותר לחלום".
המקרה הזה ממחיש את המורכבות: הדימוי המלאכותי לא ניסה להציג את המצב הנוכחי אלא את העתיד הרצוי. האם זו תעמולה? אמנות? תקווה לגיטימית? התשובה תלויה במי ששואלים.
מסקנות: לקראת אתיקה חדשה של דימוי מלחמתי
אנו נמצאים בעיצומו של שינוי פרדיגמטי: המלחמה כבר אינה רק מאבק צבאי אלא גם מאבק על הנרטיב הוויזואלי. המדיה החברתית והבינה המלאכותית הפכו את כולנו לחיילים במלחמת הדימויים – בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא.
כדי להתמודד עם המציאות החדשה הזו נדרשת אתיקה חדשה שתכיל לפחות שלושה עקרונות:
- שקיפות מלאה – כל דימוי מלאכותי חייב לבוא עם סימון ברור ("AI-generated") ובמידת האפשר הסבר על המקור והכוונה.
- הקשר ולא רק תמונה – הפצת דימוי חייבת לבוא עם מידע מינימלי שמאפשר לצופה להבין מה הוא רואה.
- אחריות קהילתית – הפלטפורמות צריכות לפתח כלים טכנולוגיים ואנושיים שימנעו הפצה של דימויים מזויפים כ"אמיתיים" (גם אם זה יפגע ב"חופש הביטוי").
כל עוד העקרונות האלה לא ייושמו – נמשיך לחיות בעולם שבו המלחמה האמיתית מתנהלת לא רק בשדה הקרב אלא גם על המסך שלנו, והגבול בין אמת לשקר, בין סבל לתקווה, בין מציאות לדמיון – הופך דק יותר מיום ליום.
הטכנולוגיה אינה ניטרלית. היא לא רק מתעדת את המלחמה – היא מעצבת אותה, מגבירה אותה, ולעיתים אף יוצרת אותה מחדש.
השאלה היא לא רק "מה מותר להראות" אלא "מי מחליט מה אנחנו רואים, ואיך זה משנה את מה שאנחנו מרגישים וחושבים".
כל עוד לא נענה על השאלה הזו בכנות – נישאר שבויים של הדימויים, ולא הם אלה שישרתו אותנו.
