חדשות בהפרעה: מדריך ישראלי לשרוד את התקשורת

אם במקרה התעוררת בבוקר, פתחת עין אחת, לחצת על הסמארטפון וראית כותרת זועקת ב-הארץ שמכריזה על קץ הדמוקרטיה, ואז עברת ל-ישראל היום שצהל על אותו אירוע בדיוק, אתה כנראה חי בישראל – המדינה היחידה בעולם שבה כל עיתון מדווח על אותה מציאות אבל כל אחד רואה בה ז’אנר אחר: דרמה, קומדיה, אימה או מדע בדיוני.

אז איך הגענו למצב שבו לתקשורת יש יותר אג’נדה מהכנסת, יותר דרמה מהפריים טיים, ויותר פילטרים מאינסטגרם של משפיענית? בואו נצלול (בלי שנישאב) אל קרביה של התקשורת הישראלית, נבחן את המבנה, המגמות, החוליים – וננסה, בציניות זהירה, להבין אם יש עתיד לשיח ציבורי כשקשה לשמוע מישהו בתוך הקרנבל.

1. מי אתה, עיתונאי ישראלי?

העיתונאי הישראלי הוא יצור מורכב. הוא מתחיל את דרכו באידיאלים: חשיפת שחיתויות, חתירה לאמת, הגנה על הדמוקרטיה. חודשיים לתוך המקצוע, הוא כבר מתכנן איך לשלב תחקיר על טייקון יחד עם פרסומת סמויה לסודה סטרים. בתוך שנה, הוא כותב טור דעה נרגש על חשיבות החינוך – כשברקע כתוב "בשיתוף משרד החינוך".

ולמרות זאת, חשוב לומר: יש עיתונאים רציניים, מסורים, אידיאליסטים באמת. רק שהם קבורים אי שם בפסקה החמישית, אחרי הפוש, אחרי האייטם הממומן, ואחרי הטיזר של הסלב ש"שוב שברה את הרשת".

2. ימין, שמאל, ומה עם קצת דיוק?

התקשורת הישראלית היא כלב השמירה של הדמוקרטיה – רק שבמקום לנבוח על גנבים, היא עסוקה בלנשוך אחד את השני. אמצעי התקשורת מגדירים עצמם "אובייקטיביים", אבל בפועל מציגים אג’נדה כל כך שקופה, שאפילו ויטראז’ בכנסייה מתבייש.

ערוץ 12: הוגדר פעם כ"שמאלני", היום בעיקר מנסה למצוא דרך להוציא רייטינג מכתבות על מזג אוויר ופטפטת אינסופית של דגנרלים הזויים עם אג'נדת שמאל קיצונית שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט.

Advertisement
ערוץ 14: התחיל כתגובה לימין המודר, הפך במהרה לגרסת טיקטוק של נאומים בכנסת, מזל שיש את "הפטריוטים" שצוחקת על המציאות בצורה מקורית.
הארץ: מי שיקרא אותו בבוקר, יחשוב שאנחנו שתי דקות ממלחמת אזרחים (רק לא ברור בין מי למי).
ישראל היום: סוג של פמפלט רשמי שהפך לעיתון יומי – או להפך, תלוי את מי שואלים.

התוצאה: הציבור כבר לא שואל "מה קרה?" אלא "מי סיפר לי את זה, ומה הוא רוצה ממני?"

3. כותרת דרמטית? שים לב לכוכבית

"סערה בכנסת: חוק חדש ישנה את פני המדינה!"
(בסוף מדובר בתיקון סעיף טכני בחוק הארנונה באילת)

הכותרת הדרמטית היא לחם חוקו של העורך. הרעיון הוא לא ליידע, אלא לגרום לך להיכנס. כי קליקים שווים כסף. כך, החדשות הפכו מבמה אינפורמטיבית לאתר בידור עם פיצ’ר של חדשות.

והכי גרוע – גם כשמדובר בחדשות אמיתיות, הן כל כך עטופות בדרמה, פאניקה, קונפליקט ולחץ – שהצופה הממוצע כבר לא מצליח להבחין בין דיווח חדשותי לבין קדימון לסדרת אקשן עם גל גדות.

4. מהדורת החדשות או מופע בידור?

מהדורת החדשות בישראל מזמן אינה סתם "דיווח על אירועי היום". היא תכנית מגזין, עם מבזקי טראש, פרשנים שמתווכחים כמו פאנל באח הגדול, ועורכים שמצפים מאירועי היום להתאים לזמן שידור.

הרי מה עושים אם אין חדשות? ממציאים. ואם יש חדשות רעות מדי? עורכים עם אייטם על כלב שאומץ. ואם יש יותר מדי חדשות חשובות? מזיזים את מה שפחות דרמטי ל-23:45, שם אף אחד כבר לא צופה.

5. הבעלים, המפרסמים, והפיל שבאולפן

אי אפשר לדבר על תקשורת בישראל מבלי להזכיר את השאלה החשובה: מי הבוס?

הרי עיתון זה עסק. ולפעמים, העסק לא רוצה לחשוף תחקיר על בנק שמממן אותו, או לבקר שר שבדיוק קנה שטח פרסום. כך, נוצר מצב שבו "חופש העיתונות" הוא מושג יחסי מאוד – תלוי באינטרסים, בעלות, ובכמות העוקבים של הדובר של השר.

יש אתרי חדשות שלא מבדילים בין תוכן למודעה. יש ערוצים שמשדרים ראיונות שלמים – מבלי לגלות שהם ממומנים. והצופה? הוא בטוח שזה עיתונות. אולי זה אשמתו, אולי זה אשמתם – אבל בטוח שזו בעיה של כולנו.

6. עידן הרשתות: כל אחד כתב, כל אחד עורך

ואז הגיע האינטרנט. ואז הגיע הפייסבוק. ואז הגיע הטיקטוק. והיום – כל אחד הוא עיתונאי. או לפחות חושב שהוא כזה.

מצד אחד – דמוקרטיזציה של המידע. מצד שני – אין עורך, אין בדיקת עובדות, אין גבולות. פתאום סרטון בטיקטוק של מישהו שצעק ברחוב מקבל יותר חשיפה מתחקיר של חודשים. פתאום שקר הופך לאמת אם מספיק אנשים עשו לו לייק.

בתוך הכאוס הזה, התקשורת הממוסדת מנסה להישמע – אבל כשהיא עצמה איבדה את אמון הציבור, גם לה כבר לא מקשיבים. נותרנו עם צעקות, פוסטים, ולפעמים גם בוטים שמתווכחים ביניהם.

7. יש תקווה? אולי. אבל תצטרכו לגלול עד הסוף

למרות הכול, יש גם נקודות אור. יש עדיין עיתונאים שמבצעים תחקירים אמיצים, יש כלי תקשורת עצמאיים (כמו שיחה מקומית, המקום הכי חם בגיהנום, העין השביעית) שמנסים לאזן. יש צרכני תקשורת ביקורתיים, דור חדש שחוקר, בודק, משווה.

אבל אם נרצה שהתקשורת תשתנה, אנחנו – הציבור – נצטרך לדרוש יותר: שקיפות, איזון, אתיקה. נצטרך לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים, לא להסתפק בפוש, לקרוא גם את הפסקה הרביעית, ולשאול את עצמנו: מי הרוויח מזה שאני קראתי את זה?

במקום סיכום: מכתבה פתוחה לעורך הראשי של המציאות

יקירי,
אם תוכל בבקשה לשלוח לנו גרסה של המציאות שלא דורשת שלושה פרשנים, שני אולפנים פתוחים, ואייטם המשך עם אילה חסון – כולנו נודה לך.
עד אז, אנחנו נמשיך לנווט בין טוקבק לניתוח, בין אייטם לפרסומת, בין פאניקה למציאות.

והכי חשוב – נמשיך לנסות לצחוק. כי אם נצטרך לקחת את זה ברצינות – זה כבר יהיה יותר מדי.