כך איבדה התקשורת את ייעודה והפכה לנשק נגד הימין
מ"כלב שמירה של הדמוקרטיה" – לחיית מחמד של האליטה
עיתונות חופשית היא מהיסודות המרכזיים של משטר דמוקרטי. תפקידה: לחשוף שחיתויות, לבקר את השלטון, להצליב עובדות ולהעניק במה רחבה למגוון דעות. אלא שבישראל של העשור האחרון – והאצה מסחררת מאז 2015 – התקשורת המרכזית נטשה את תפקידה כצופה ניטרלי מהצד והפכה לזרוע אקטיבית במערכה אחת בלבד: המערכה נגד הימין.
אם פעם היה איזון (או לפחות העמדת פנים של איזון), כיום מדובר בעובדה מוגמרת: עיתוני הדגל, ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט והפאנלים הפוליטיים הם חומת מגן של מחנה השמאל, מגויסים, מתודלקים, ולעיתים גם מתואמים. הם לא שואלים – הם משדרים עמדה. הם לא חוקרים – הם רודפים. הם לא מאזנים – הם משתיקים.
כיצד הפכה התקשורת הישראלית ל"עיתונות חצר", מדוע היא נובחת רק על צד אחד – ומה המשמעויות העמוקות לכך עבור הדמוקרטיה, החברה והאמון הציבורי.
מהי בכלל עיתונות חצר?
המונח "עיתונות חצר" (Court Journalism) מתאר תקשורת שאינה עצמאית אלא נאמנה לממסד – לא כאמצעי לביקורתו אלא כספק לגיטימציה, תדמית והגנה.
בעבר, מדובר היה בעיתונים מטעם שלטון – היום זו עיתונות שבוחרת צד אידיאולוגי ומשרתת אותו במסווה של חופש ביטוי.
בישראל – החצר היא השמאל, העיתונות היא החייל
- מערכת המשפט? מגוננים.
- אקדמיה? מגוננים.
- מחאות שמאל? שידור חי, פרשנות אוהדת, ליטוף.
- ראש ממשלה מהימין? כל צעד – חשוד. כל מילה – מסולפת. כל פעולה – נבדקת בזכוכית מגדלת + סאבטקסט.
איך זה נראה בפועל?
1. הסיקור המשפטי – מיקרוסקופ לימין, פילטר לשמאל
- משפט נתניהו קיבל כיסוי של סדרת מתח – כל טפטוף הודלף לפרשנים עוד לפני שהגיע לספסל הנאשמים.
- פרקליטים הוצגו כקדושים, העדים כמלאכים, והתמלולים – כטקסטים מקודשים.
- לעומת זאת, כאשר נחשפות שגיאות של היועמ"ש, או הדלפות לא חוקיות – כמעט ואין סיקור.
ומה עם פרשות כמו עמותות ברק, אולמרט, או מכתבי אלשיך נגד שופטים?
– ״עבר, לא מעניין, זוטות." רק כשמדובר בליכוד – מדובר במהות.
2. המחאות – הכל תלוי בצד
| נושא | תגובת התקשורת אם מדובר בשמאל | אם מדובר בימין |
|---|---|---|
| חסימת כבישים | "זעקה אותנטית של ציבור דואג" | "עבריינות, סכנה ציבורית" |
| הפגנה מול בית פרטי | "אקט דמוקרטי לגיטימי" | "הסתה, הטרדה, אנטי־חוקי" |
| תוקפנות של מפגינים | "תסכול מובן" | "קיצוניות מסוכנת" |
כך למשל, כשמפגינים מחו נגד הרפורמה המשפטית, שיבשו את נתב"ג, חסמו כבישים, ניפצו חלונות – זכו לאהדה תקשורתית, שידור חי ומסוק מעל הראש.
אבל כשהורים שכולים חוסמים כביש בדרישה להכות בחמאס? – פתאום זו "הקצנה", "תסיסה", "פגיעה בשלטון החוק".
3. סיקור ההתנחלויות והמתיישבים
- מתיישבים מותקפים? – "תקרית לא ברורה"
- פלסטיני נפגע? – "מתנחלים אלימים תקפו באכזריות"
- שייח ג’ראח? – "משפחות בסכנת גירוש"
- אבנים על רכב ישראלי? – "עימותים אלימים בגדה"
עיתונות שמקבלת את נרטיב הסהר האדום כעובדה, אבל מטילה ספק בדובר צה"ל – כבר לא עיתונות, אלא דוברות של הצד השני.
מדוע זה קרה?
1. הרכב אנושי אחיד
העיתונאים עצמם – בוגרי אוניברסיטאות שמאל, חיים בגוש דן, מצביעים למרצ או עבודה, קוראים "הארץ", מזדהים עם מאבקים "מתקדמים".
כשכולם באולפן חושבים אותו דבר – קשה להבחין מתי זה דיווח ומתי זו עמדה.
2. השפעת מערכת המשפט על העיתונות
בג"ץ, הפרקליטות והיועמ"שים שומרים על ערכים ליברליים – והתקשורת לא מבקרת אלא מצטרפת.
היא משרתת את ה"עליונים", כי היא רוצה להיות חלק מהם.
3. תפיסת עליונות מוסרית
השמאל רואה בעצמו "נאור", "מתקדם", "הומניסטי" – ובתקשורת זה מקבל ביטוי קבוע.
מי שמתנגד לגישה הזו – הופך מיד ל"חשוך", "לאומן", "פאשיסט".
השפעת התקשורת החדשה – החרב שנשלפה נגדם
הימין הבין: המשחק מכור. לכן הוא לא מבקש להיכנס לחדשות 12 – הוא פשוט מקים אלטרנטיבה:
- ערוצים עצמאיים כמו ערוץ 14
- רשתות חברתיות – טוויטר, טלגרם, פודקאסטים
- יוטיוברים ימנים, משפיעני רשת מהפריפריה, חשבונות תוכן מחתרתיים
התוצאה:
למרות מסע תקשורתי מתמשך, הימין שומר על כוחו.
ואם בעבר הייתה לעיתונות היכולת "להפיל שלטון" (כמו ב־1999), הרי שכיום הציבור איבד בה אמון.
המחיר – אמון ציבורי שהולך ואובד
- רוב הציבור חושב שהתקשורת מוטה – לא מקצועית ולא מאוזנת
- עיתונאים נתפסים כ"פעילים פוליטיים" יותר מאשר "עובדי מידע"
- כשכולם נובחים על צד אחד – הציבור מתחיל לחשוב שיש משהו שמסתירים ממנו
ואז מגיע השלב המסוכן באמת:
אפילו כשיש ביקורת אמיתית – אף אחד כבר לא מקשיב.
כשהכול הפך להאשמה נגד נתניהו – גם כשהוא טועה באמת, הציבור כבר לא מאמין.
כך מאבדת הדמוקרטיה כלי קריטי: את אמון הציבור בכלב השמירה.
הפתרון – לא איזון מלאכותי, אלא שקיפות ואומץ
הימין לא דורש עיתונות שתתיישר איתו. הוא מבקש:
- שקיפות – תאמרו: "אנחנו נוטים שמאלה" ולא תתחזו לאובייקטיביים
- שיח מאוזן – אם מביאים פרופסור שמאלני, תביאו גם ימין אינטלקטואלי (ולא את "הדובר מהמתנחלים")
- ביקורת אמיצה – גם כלפי מערכת המשפט, היועמ"ש, האליטות הכלכליות
- הפסקת הפטרונות – הימין הוא רוב במדינה. תתחילו להתייחס אליו ככזה.
כשהכלב שומר רק על דלת אחת – כל השאר נפרצות
התקשורת בישראל ויתרה על הבכורה המקצועית – בעד שייכות שבטית.
היא מלקקת את ידו של השמאל, ונובחת בעוז – רק כשמישהו מהימין מתקרב למוקדי הכוח.
אבל הציבור כבר לא קונה את זה. הוא מפנה עורף לטלוויזיה, מחפש תוכן אחר, ובונה לעצמו עולם ידע אלטרנטיבי.
האם נזכה לעיתונות חופשית באמת – או שנמשיך לראות את אותו כלב, נובח באולפנים, עוקץ את הציבור הימני, ומקשקש בזנב כלפי האליטה הישנה?
זו כבר שאלה של זמן – או של שינוי עומק.
