עיתונות החצר הפכה לכלב שמירה של צד אחד בלבד

כך איבדה התקשורת את ייעודה והפכה לנשק נגד הימין

מ"כלב שמירה של הדמוקרטיה" – לחיית מחמד של האליטה

עיתונות חופשית היא מהיסודות המרכזיים של משטר דמוקרטי. תפקידה: לחשוף שחיתויות, לבקר את השלטון, להצליב עובדות ולהעניק במה רחבה למגוון דעות. אלא שבישראל של העשור האחרון – והאצה מסחררת מאז 2015 – התקשורת המרכזית נטשה את תפקידה כצופה ניטרלי מהצד והפכה לזרוע אקטיבית במערכה אחת בלבד: המערכה נגד הימין.

אם פעם היה איזון (או לפחות העמדת פנים של איזון), כיום מדובר בעובדה מוגמרת: עיתוני הדגל, ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט והפאנלים הפוליטיים הם חומת מגן של מחנה השמאל, מגויסים, מתודלקים, ולעיתים גם מתואמים. הם לא שואלים – הם משדרים עמדה. הם לא חוקרים – הם רודפים. הם לא מאזנים – הם משתיקים.

כיצד הפכה התקשורת הישראלית ל"עיתונות חצר", מדוע היא נובחת רק על צד אחד – ומה המשמעויות העמוקות לכך עבור הדמוקרטיה, החברה והאמון הציבורי.

מהי בכלל עיתונות חצר?

המונח "עיתונות חצר" (Court Journalism) מתאר תקשורת שאינה עצמאית אלא נאמנה לממסד – לא כאמצעי לביקורתו אלא כספק לגיטימציה, תדמית והגנה.
בעבר, מדובר היה בעיתונים מטעם שלטון – היום זו עיתונות שבוחרת צד אידיאולוגי ומשרתת אותו במסווה של חופש ביטוי.

בישראל – החצר היא השמאל, העיתונות היא החייל

• מערכת המשפט? מגוננים.
• אקדמיה? מגוננים.
• מחאות שמאל? שידור חי, פרשנות אוהדת, ליטוף.
• ראש ממשלה מהימין? כל צעד – חשוד. כל מילה – מסולפת. כל פעולה – נבדקת בזכוכית מגדלת + סאבטקסט.

איך זה נראה בפועל?

1. הסיקור המשפטי – מיקרוסקופ לימין, פילטר לשמאל

• משפט נתניהו קיבל כיסוי של סדרת מתח – כל טפטוף הודלף לפרשנים עוד לפני שהגיע לספסל הנאשמים.
• פרקליטים הוצגו כקדושים, העדים כמלאכים, והתמלולים – כטקסטים מקודשים.
• לעומת זאת, כאשר נחשפות שגיאות של היועמ"ש, או הדלפות לא חוקיות – כמעט ואין סיקור.

ומה עם פרשות כמו עמותות ברק, אולמרט, או מכתבי אלשיך נגד שופטים?
– ״עבר, לא מעניין, זוטות." רק כשמדובר בליכוד – מדובר במהות.

2. המחאות – הכל תלוי בצד

כך למשל, כשמפגינים מחו נגד הרפורמה המשפטית, שיבשו את נתב"ג, חסמו כבישים, ניפצו חלונות – זכו לאהדה תקשורתית, שידור חי ומסוק מעל הראש.
אבל כשהורים שכולים חוסמים כביש בדרישה להכות בחמאס? – פתאום זו "הקצנה", "תסיסה", "פגיעה בשלטון החוק".

Advertisement

3. סיקור ההתנחלויות והמתיישבים

• מתיישבים מותקפים? – "תקרית לא ברורה"
• פלסטיני נפגע? – "מתנחלים אלימים תקפו באכזריות"
• שייח ג’ראח? – "משפחות בסכנת גירוש"
• אבנים על רכב ישראלי? – "עימותים אלימים בגדה"

עיתונות שמקבלת את נרטיב הסהר האדום כעובדה, אבל מטילה ספק בדובר צה"ל – כבר לא עיתונות, אלא דוברות של הצד השני.

מדוע זה קרה?

1. הרכב אנושי אחיד

העיתונאים עצמם – בוגרי אוניברסיטאות שמאל, חיים בגוש דן, מצביעים למרצ או עבודה, קוראים "הארץ", מזדהים עם מאבקים "מתקדמים".
כשכולם באולפן חושבים אותו דבר – קשה להבחין מתי זה דיווח ומתי זו עמדה.

2. השפעת מערכת המשפט על העיתונות

בג"ץ, הפרקליטות והיועמ"שים שומרים על ערכים ליברליים – והתקשורת לא מבקרת אלא מצטרפת.
היא משרתת את ה"עליונים", כי היא רוצה להיות חלק מהם.

3. תפיסת עליונות מוסרית

השמאל רואה בעצמו "נאור", "מתקדם", "הומניסטי" – ובתקשורת זה מקבל ביטוי קבוע.
מי שמתנגד לגישה הזו – הופך מיד ל"חשוך", "לאומן", "פאשיסט".

השפעת התקשורת החדשה – החרב שנשלפה נגדם

הימין הבין: המשחק מכור. לכן הוא לא מבקש להיכנס לחדשות 12 – הוא פשוט מקים אלטרנטיבה:

• ערוצים עצמאיים כמו ערוץ 14
• רשתות חברתיות – טוויטר, טלגרם, פודקאסטים
• יוטיוברים ימנים, משפיעני רשת מהפריפריה, חשבונות תוכן מחתרתיים

התוצאה:

למרות מסע תקשורתי מתמשך, הימין שומר על כוחו.
ואם בעבר הייתה לעיתונות היכולת "להפיל שלטון" (כמו ב־1999), הרי שכיום הציבור איבד בה אמון.

המחיר – אמון ציבורי שהולך ואובד

• רוב הציבור חושב שהתקשורת מוטה – לא מקצועית ולא מאוזנת
• עיתונאים נתפסים כ"פעילים פוליטיים" יותר מאשר "עובדי מידע"
• כשכולם נובחים על צד אחד – הציבור מתחיל לחשוב שיש משהו שמסתירים ממנו

ואז מגיע השלב המסוכן באמת:
אפילו כשיש ביקורת אמיתית – אף אחד כבר לא מקשיב.
כשהכול הפך להאשמה נגד נתניהו – גם כשהוא טועה באמת, הציבור כבר לא מאמין.

כך מאבדת הדמוקרטיה כלי קריטי: את אמון הציבור בכלב השמירה.

הפתרון – לא איזון מלאכותי, אלא שקיפות ואומץ

הימין לא דורש עיתונות שתתיישר איתו. הוא מבקש:

• שקיפות – תאמרו: "אנחנו נוטים שמאלה" ולא תתחזו לאובייקטיביים
• שיח מאוזן – אם מביאים פרופסור שמאלני, תביאו גם ימין אינטלקטואלי (ולא את "הדובר מהמתנחלים")
• ביקורת אמיצה – גם כלפי מערכת המשפט, היועמ"ש, האליטות הכלכליות
• הפסקת הפטרונות – הימין הוא רוב במדינה. תתחילו להתייחס אליו ככזה.

כשהכלב שומר רק על דלת אחת – כל השאר נפרצות

התקשורת בישראל ויתרה על הבכורה המקצועית – בעד שייכות שבטית.
היא מלקקת את ידו של השמאל, ונובחת בעוז – רק כשמישהו מהימין מתקרב למוקדי הכוח.
אבל הציבור כבר לא קונה את זה. הוא מפנה עורף לטלוויזיה, מחפש תוכן אחר, ובונה לעצמו עולם ידע אלטרנטיבי.

האם נזכה לעיתונות חופשית באמת – או שנמשיך לראות את אותו כלב, נובח באולפנים, עוקץ את הציבור הימני, ומקשקש בזנב כלפי האליטה הישנה?

זו כבר שאלה של זמן – או של שינוי עומק.

Advertisement