מאת: אזרח ששרד כבר 3 מלחמות, 4 ממשלות ומינוס אחד גדול בבנק
הימים הנוראים – גרסת המציאות
פעם "חרבות ברזל" נשמע כמו סרט של נטפליקס על ויקינגים. היום זו פשוט המציאות הישראלית. יום אחד אתה מתעורר עם תכנונים לסופ"ש בצפון, ולמחרת אתה בודק אם המקלט שלך פנוי או שאיזה שכן השתלט עליו עם מזרן יוגה ונטפליקס.
מלחמת חרבות ברזל פרצה בפתאומיות, בשבת, עם תקיפה אכזרית וחסרת תקדים. מאז עברנו טילים, פיגועים, דיכאון קולקטיבי, חדשות בלתי נגמרות, ממשלה מגומגמת, ותחושת זמן שמתפקדת כמו גבינה צהובה בשמש – נמסה, נדבקת, ואין מושג מה היה קודם.
אז איך שורדים את כל זה בלי לאבד שפיות, חברים, ואמונה במדינה?
קבלו את המדריך הרשמי להישרדות בעידן חרבות ברזל – כי אם כבר גיהנום, לפחות שיהיה מצחיק.
1. כשהאזעקה נשמעת, נשום עמוק – ואז קלל בקול
אזעקות הן חלק בלתי נפרד מהחוויה. כמו קפה בבוקר, רק עם יותר אדרנלין.
השלבים:
-
פיפ.
-
הלם.
Advertisement -
ריצה במכנסי טרנינג למקלט.
-
שכנים בפיג'מה, עיניים מבוהלות.
-
צחוק עצבני, כי מה כבר נשאר?
-
בדיקה אם הכלב שרד.
טיפ הישרדות: אל תדפוק בדלת של השכנים כשיש אזעקה. הם בלחץ. גם אתה. תחסוך לכולם את המפגש המבויש הזה.
טיפ מתקדם: קרא לסירנה בשם חיבה. זה עושה אותה פחות מאיימת. אנחנו קראנו לה "שולה".
2. חדשות? רק במינון של חצי כפית רעילה
אי שם בתחילת המלחמה עוד צפית בחדשות. חשבת שחשוב לדעת. רצית להבין. התעניינת.
אחרי שבוע: אתה שומע את ינון מגל צורח על יונית לוי תוך כדי שפרשן צבאי מחייך חיוך עקום ומסביר ש"המערכה עוד ארוכה".
אחרי חודש: אתה רק רוצה שיגמרו כבר עם ה"לווינו את סא"ל יובל".
פתרון:
-
15 דקות חדשות ביום. מקסימום.
-
לא אחרי השעה 21:00. לא לפני הקפה של הבוקר.
-
עוקב טלגרם שקט עם דיווחים יבשים. בלי דעה. בלי אימוג'י. בלי טוקבקיסטים.
-
תזכור: ברוב הזמן אתה לא צריך לדעת כלום. אתה רק צריך לשרוד.
3. שיחות עם קרובי משפחה: ניהול סיכונים
בתקופות מלחמה, גם המשפחה הכי שפויה הופכת לאולפן חדשות מקביל. הדוד מצד אחד בטוח שצריך "לשטח הכל". הבת דודה בטיקטוק עם דגל פלסטין ברקע. אבא אומר ש"פעם היה יותר גרוע". אמא בוכה. ואתה? אתה מנסה לאכול חמין בשקט.
אסטרטגיות הישרדות:
-
שיטת "הממ… כן, מעניין".
-
העבר נושא לשיחה על מזג האוויר (גם אם יש אזעקה באותו רגע).
-
במקרי קצה: הפעל את הילד הקטן כדי שכולם יתפעלו ממנו ויפסיקו לדבר פוליטיקה.
4. לוחמה פסיכולוגית – הגרסה האזרחית
השגרה נעלמה. אתה בעבודה/חלת/זום/חצי מובטל/הורה במשרה מלאה/מילואימניק לשעבר שמרגיש אשמה שהוא לא גויס.
הראש רץ, הלב כבד, העתיד מעורפל.
מה עושים?
-
שגרה מזויפת: גם אם אתה עובד מהבית – תתלבש, תשתה קפה, תפתח מחשב. הגוף לא יודע שזה הצגה.
-
דופמין במנות קטנות: פרק של סדרה, הליכה קצרה, שוקולד מריר 70% כאילו אתה באירופה.
-
דחקות עם חברים: כל עוד זה לא על גבולות הטעם הטוב (כלומר, בערך 48 שעות אחרי האסון, כי אנחנו ישראלים).
5. המילואימניק שבך – גם אם לא גויסת
במלחמה הזו, צה"ל קרא ל-400,000 איש. והתחושה? שכל הגברים סביבך חזרו להיות 19. הם שוב עם הנשק, שוב עם בוץ בנעליים, שוב מתווכחים אם גולני יותר טוב מנח"ל.
ומי שלא גויס? מתמודד עם חרדת השייכות, בושה לא מוסברת, ורצון לשלוח סנדוויצ'ים לשטח.
מסקנה:
-
אל תתבייש אם לא קראו לך. מישהו צריך גם לתחזק את הקו האחורי (כלומר לקנות נייר טואלט, להכין קפה, לצעוק בטוויטר).
-
וכן, מותר גם לקנא קצת. רק אל תעלה סטורי עם מסכה כאילו אתה בקרבי. זה לא מרשים.
6. רשתות חברתיות: המלכודת הכי נעימה
טיקטוק: חיילים רוקדים.
אינסטגרם: מתנדבים מחלקים אוכל.
טוויטר: מלחמת אזרחים דיגיטלית.
פייסבוק: עוד קמפיין תרומות.
טלגרם: הפחדה + סרטונים מהזירה + קונספירציות.
הוראות שימוש:
-
סנן. תחליט מי מכניס לך מידע לראש.
-
אל תתווכח. אף אחד לא יצא משיחה פוליטית באינטרנט ואמר "וואלה, שינית את דעתי".
-
השתק קבוצות. כולל את של השכונה. במיוחד את של השכונה.
7. הומור הוא נשק
אין דרך אחרת לומר את זה – אם לא נצחק, נבכה. או נשתגע. או שניהם.
בדיחות שחורות? כן. ממים על מילואים? חובה.
רק תזכור לא לצחוק על חשבון מי שכבר עבר את הקצה. לכל אחד יש קצב. לכל אחד יש גבול. תשמור גם עליהם.
8. אפילוג זמני: כי ברור שזה עוד לא נגמר
מלחמת חרבות ברזל נמשכת. אולי נמשכת מדי. אולי תמשיך עוד הרבה.
אבל כמו כל דבר בישראל – גם זה ייגמר. אולי לא כמו שרצינו. אולי לא בזמן שרצינו.
אבל בסוף, נשאר כאן. עם השריטות, עם הלקחים, עם שירים חדשים שיכתבו, עם געגועים שלא יעברו – ועם תחושת "איך לעזאזל שרדנו את זה?"
והתשובה תהיה פשוטה:
בזכות הומור, סולידריות, חומוס, ויכולת לא נורמלית להתמודד עם מציאות לא נורמלית.
טוב שיש לפחות את הפריקרוויזיון שנוכל להתנחם שיש משוגעים בכל העולם
